היופי הופך לכאב כשאין עם מי לחלוק אותו
הססטוס שלי כסינגלית הוא עובדה מוחלטת. למדתי להביט אל תוך הכוס ולראות את היין, את הדברים הטובים שגורמים לי שכרון חושים. בדרך כלל אני נהנית מהחופש שלי ומתנחמת בשגרה המבורכת, רק לפעמים יש רגעים מיוחדים, שאותם אני לא יכולה להכיל בעצמי
גם ללילה יש פנסים.
ללבד יש יתרונות, ויתרון אחד במיוחד - הוא מעניק חופש. פשוט חופש. כסינגלית, הבנתי שכל שנדרש ממני, פרט להופעות מתוזמנות על הבר אחת לשבוע לפחות, הוא להיזהר שלא לכבול עצמי בשלשאות של עצב כשהחופש הזה נעשה קצת ארוך מדי. לפתע גיליתי שאפילו אני, בחורה קטנה, יכולה לו, ללבד, בכוחות עצמי. אם לא תמיד, אז לפחות בדרך כלל, בזכותה של שגרה.
בימים רגילים טובעת בשגרה. גם לשגרה יש צדדים יפים, הם באים בדמות ארוחת ערב משובחת, בכסות של סדרת טלוויזיה אהובה, שיר מצוין שנשמע חדשות לבקרים, רוח קרירה, לפעמים גם אין בבוקר פקקים. שגרה, רגעים יפים שאני יודעת להכיל בנשימה עצורה. הרגל של שנים.
רק לפעמים אני נשברת פנימה.
זה קורה באותן פיסות מציאות שנראו כאילו נלקחו מסרט (קומדיה או טרגדיה, לפי ההקשר), חלקי פאזל לא קשורים, יוצאי דופן, בהם אני צריכה כתף תומכת.
אלה יכולים להיות רגעים טובים של אירוע מיוחד, שיר מושלם שנשמע בפעם האחרונה אי-שם בשנות ה-70, הישג מרשים או עוגת שוקולד חמה במסעדה כפרית כשעל שמשת החלון מידפקות טיפות של גשם בהרמוניה מושלמת לצלילי קרן אן.
לחלופין, לא עלינו, אלה יכולים להיות רגעים של אירועים קשים, עייפות בלתי רגילה, וירוס פולשני, פנצ'ר בגלגל כשבחוץ שוב יורד הגשם.
מחפשת לצעוק לעולם, רוצה לשתף, רוצה חיבוק (צילום: פרקול)
בשני הסוגים אני, אשה של אנשים, מחפשת לצעוק לעולם, רוצה לשתף, רוצה חיבוק, רוצה חיוך, ואם אפשר בבקשה מאדם קרוב מאוד.
כך, אחרי שאני מזילה דמעה, בדרך כלל לפחות שתיים, מתעשתת ומשתמשת בסלולרי החיוני כדי לטלפן לחברה, לאחות או לאמא שלי - באירועים מפחידים במיוחד.
השבוע היה לי רגע כזה. כמהופנטת אספתי את הסלולרי ליד, מכוונת לחיוג מקוצר. מעברו השני של הקו השיב לי קול סמי-חברותי, סמי-מכני, אבל בהחלט לא הקול אליו ייחלתי. השארתי הודעה לחברה הכי טובה - "התקשרתי, צלצלי", מיד אחר כך סימסתי לחברה אחרת, ולנוספת, ולנוספת. אין מענה. האחות רחוקה, אמא ישנה, ואני מתפוצצת - רוצה לצעוק לעולם שהיה לי פשוט רגע נורא נורא יפה, רגע שאת לא מסוגלת להכיל לבדך. ככה זה כשיופי הופך לכאב פיזי. קטונתי.
לפתע, כבמטה של קסם, הרגע הנפלא משתנה לו, עוטה ארשת מלנכולית, בלי להרגיש זולגות הדמעות מעצמן. רק רציתי מישהו קרוב שיחבק, שירצה לשמוע על היום שהיה, שיהיה לו אכפת איך באמת אני מרגישה. כמה פשוט, כמה מסובך.
איש כזה, עדיף מהמין המסוקס (שמחסל ג'וקים, שמוריד לי מהמדף הגבוה, שתמיד ימצא לי חניה), איש שיקרא את קריאת האושר שלי בעיניים, אחד שעבר איתי את שלב הדייטים המקולל, מישהו שאפשר לשבת איתו בשלב הנוח, לאכול בלי לחשוב על חתיכות חסה עם פסטו שאולי מעטרות לי את הרווחים בין השיניים, אחד שנשאר גם אחרי שנכנס פנימה, איש כזה שנוח לשתוק לידו מצד אחד, אבל גם אחד שנוח לדבר איתו אחרי הסקס. איש מוכר, לא זר, לא מנוכר, שיאהב, ושירצה. נו, אתם יודעים, איש כזה.
אני סינגלית וטוב לה, אבל לפעמים העולם הזה מוכר לי חלומות. למזלי, ואולי מחוסר מזל, אני, פתיה שכמותי, קונה את החלומות האלה בזול. מאמינה שבחיים זה צריך לקרות רק פעם אחת, והיא תספיק לכמה שנים טובות.
עד אז, אני מבקשת מישות שמימית, אנא עשי שלפחות החברות שלי תהיינה זמינות בסלולרי.
האימייל של ללי
לפנייה לכתב/ת 
