שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רויאל. קזינו רויאל

    "הוא היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע". פרק ראשון מתוך "קזינו רויאל" מאת איאן פלמינג, הרואה כעת אור בעברית

    הריח, העשן והזיעה של הקזינו עושים בחילה בשלוש בבוקר. ואז השחיקה הנפשית – תערובת של תאוות בצע, פחד ומתיחות – הופכת בלתי נסבלת והחושים מתעוררים ונרתעים ממנה.

     

    ג'יימס בונד הבין פתאום שהוא עייף. הוא תמיד ידע מתי גופו או מוחו הגיעו למיצוי, ותמיד פעל בהתאם לידע הזה. זה עזר לו להימנע מקיפאון ומקהות חושים שמולידים טעויות.

     

    בלי למשוך תשומת לב הוא הרחיק את עצמו מהרולטה שבה שיחק וניגש לעמוד רגע ליד מעקה הפליז בגובה החזה שהקיף את השולחן הראשי בסַאל פּריוֶוה (אולם פרטי).

     

    לֶה שִיפְר המשיך לשחק ונראה שגם לזכּות. לפניו היתה ערמה לא מסודרת של אסימוני מאה אלף שחורים-לבנים. בצלה של זרועו השמאלית העבה קינן לו בחשאי מגדל של אסימונים צהובים גדולים, בשווי חצי מיליון פרנק האחד.

     

    בונד התבונן זמן מה בצדודית המסקרנת והמרשימה, ואז ניער את כתפיו כדי לרענן את המחשבות והתרחק משם.

     


    מתוך הסרט. "כשהלך בשקט על קצות אצבעותיו, התחרט על התשובה היהירה ששלח ל-M"

     

    הסורגים שמקיפים את הקופה מגיעים לגובה הסנטר, והקופאי – בדרך כלל לא יותר מפקיד בנק זוטר - יושב על שרפרף גבוה מוקף בערמות של שטרות ואסימונים. אלה מסודרים על מדפים, בגובה קו המפשעה, מאחורי הסורגים. לקופאי יש אלָה ואקדח לצורכי הגנה, ובלתי אפשרי להתרומם אל מעל הסורגים, לגנוב כמה שטרות ואז לקפוץ חזרה ולצאת מהקזינו דרך המעברים והדלתות. מה גם שבדרך כלל הקופאים עובדים בזוגות.

     

    בונד הרהר בבעיה כשאסף את צרור שטרות המאה אלף שלו, ואחר כך את חבילות השטרות של עשרת-אלפים פרנק. באזור אחר של מוחו הצטיירה תמונה של ישיבת הבוקר של ועדת הקזינו מחר.

     

    "מסייה לה שִיפר הרוויח שני מיליון. הוא שיחק במשחק הרגיל שלו. מיס פיירצ'יילד עשתה מיליון תוך שעה והלכה. תוך שעה היא זכתה בשלושה סכומי 'באנקו' שהציע מסייה לה שיפר ואז יצאה. היא שיחקה בקור רוח. מסייה לֶה ויקוֹנט דה וייוראן הרוויח מיליון ומאתיים אלף ברולטה. הוא שיחק בסכומי מקסימום על התריסר הראשון והאחרון. היה לו מזל. אחר כך האנגלי, מר בונד, הגדיל את הזכיות שלו לשלושה מיליון בדיוק בתוך יומיים. הוא שיחק בשיטה הדרגתית על האדום בשולחן חמש. למנהל המשחק, דוקלוֹ, יש את הפרטים המלאים. נראה שהוא מתמיד ומשחק על סכומי מקסימום. יש לו מזל. נראה שיש לו עצבים חזקים. מסך כל המבקרים הרווחנו במשחק שֶמן-דה-פֶר X, בבַּאקָרָה הרווחנו Y והרולטה הרוויחה Z. משחק הבּוּל, ששוב סבל ממיעוט מבקרים, מצליח בכל זאת לכסות את הוצאותיו".

     

    "מֶרסי, מסייה קזאווייה".

     

    "מרסי, מסייה לֶה פּרֶזידנט".

     

    או משהו כזה, חשב בונד כשיצא בדחיפה מהדלתות הדו-כיווניות של הסַאל פּריוֶוה והנהן לעבר האיש המשועמם בבגדי ערב שתפקידו לחסום את כניסתך ויציאתך בעזרת מתג-רצפה חשמלי שיכול לנעול את הדלתות עם כל חשד לבעיה.

     

    והוועדה המנהלת של הקזינו תאזן את ספרי החשבונות ותתפזר הביתה או לבתי קפה לאכול צהריים.

     

    ובקשר לשוד הקופה, שלא העסיק את בונד באופן אישי, אלא רק עניין אותו, הוא העריך שיידרשו לשם כך עשרה אנשים רציניים, שהם יאלצו ללא ספק להרוג עובד או שניים, ושבמילא סביר להניח שאי אפשר למצוא בצרפת עשרה רוצחים-שכירים שהם לא שטינקרים, ולמען האמת גם לא בשום ארץ אחרת.

     

    כשנתן למלתחנית עשרת-אלפים פרנק וירד במדרגות הקזינו, הגיע בונד למסקנה שבשום מקרה לה שיפר לא ינסה לשדוד את הקופה, והוא שלל סופית את האפשרות הזאת. במקום זה הוא בחן את תחושותיו הגופניות באותו רגע. הוא הרגיש את החצץ היבש והמציק מתחת לנעלי הערב שלו, את הטעם הרע החזק שבפיו ואת הזיעה הקלה בבתי השחי. הוא הרגיש איך עיניו ממלאות את ארובותיהן. פניו, האף ומערות האף היו גדושים. הוא נשם עמוק את אוויר הלילה המתוק וחידד את חושיו ושכלו. הוא רצה לדעת אם מישהו ערך חיפוש בחדרו מאז שיצא ממנו לפני ארוחת הערב.

     

    הוא חצה את השדרה הרחבה ואת הגנים אל מלון ספּלֶנדיד. הוא חייך אל הקונסיירז' (שוער) שנתן לו את מפתח חדרו – מס' 45 בקומה הראשונה – ולקח את המברק.

     

    המברק הגיע מג'מייקה ונכתב בו כך:

     

    קינגסטוןג'מ XXXX XXXXXX XXXX XXX

    בונד ספלנדיד רויאל-לז-או סן

    תפוקה נחותה של סיגרי הוואנה כל

    מפעלי קובה 1915 עשרה מיליון חוזר

    עשרה מיליון נקודה מקווים זה סכום דרוש לך

    ברכות.

    דָסִילוָוה

     

    משמעות הדברים היתה שעשרה מיליון פרנק היו בדרך אליו. זאת היתה תשובה לבקשה של בונד לקבל עוד כסף, אותה שלח אחר הצהריים דרך פריז למפקדה שלו בלונדון. פריז דיברו עם לונדון שבה קלֶמֶנטס, מנהל המחלקה של בונד, דיבר עם M, שחייך חיוך עייף והורה ל"בּרוקֶר" להסדיר את העניין עם משרד האוצר.

     

    בונד עבד פעם בג'מייקה וסיפור הכיסוי שלו לטובת המשימה בקזינו רויאל היה, שהוא לקוח עשיר מאוד של קָאפֶרי את קָאפֶרי, חברת היבוא והיצוא המובילה של ג'מייקה. לכן פיקדו עליו דרך ג'מייקה, באמצעות טיפוס שתקן שהיה ראש דסק הצילומים של ה"דֵיילי גלינֶר", העיתון הנודע של הקריביים.

     

    האיש הזה מהגלינר - פוֹסֶט - היה רואה חשבון באחת מחברות דיג-הצבים המובילות באיי קיימן. עם פרוץ המלחמה הוא התנדב, והתגלגל להיות שָלָם ביחידת מודיעין-ימי קטנה במלטה. בתום המלחמה, כשאמור היה לחזור לקיימן בלב כבד, איתרו אותו אנשי אגף האיים הקריביים של השירות החשאי. הוא עבר אימונים מפרכים והשתלם באמנות הצילום ובעוד כמה אמנויות, ובעזרת העלמת עין מצד אדם בעל השפעה בג'מייקה, השתחל לדסק הצילומים של הגלינר.

     

    כשלא היה עסוק בניפוי הצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות הגדולות – קיסטון, ווייד-וורלד, יוניברסל, איי.אן.פי ורויטר-פוטו – היה מקבל בטלפון, מאדם שמעולם לא פגש, הוראות בהולות לביצוע משימות פשוטות, שחייבו סודיות מוחלטת, מהירות ודייקנות. תמורת השירותים המזדמנים האלה היה מקבל עשרים לירות שטרלינג בחודש, שהופקדו בחשבונו בבנק המלכותי של קנדה על ידי קרוב משפחה פיקטיבי מאנגליה.

     

    משימתו הנוכחית של פוֹסֶט היתה להעביר לבונד באופן מיידי, בתעריף המלא, את תוכן ההודעות שקיבל מאיש הקשר האנונימי שלו לטלפון שבביתו. לטענת איש הקשר הזה, לא היה במברקים שיתבקש לשלוח שום דבר שיעורר את חשד משרד הדואר של ג'מייקה. כך שהוא לא הופתע למצוא את עצמו ממונה פתאום לכתב מקומי עבור "סוכנות העיתונות והצילום הימית", עם אמצעים למשלוח כתבות לצרפת ולאנגליה, תמורת תשלום חודשי נוסף של עשר ליש"ט.

     

    הוא חש בטוח ומעודד, הוא כבר דמיין איך יזכה במדליית האימפריה הבריטית, ושילם את התשלום הראשון עבור מוריס מיינור חדשה. הוא גם קנה מצחייה ירוקה שחשק בה זמן רב, ושעזרה לחזק את הרושם שניסה ליצור בדסק הצילומים.

    חלק מהרקע הזה למברק עבר במוחו של בונד. הוא היה רגיל לפיקוד עקיף ואפילו די אהב את זה. הוא הרגיש שזה מקנה לו גמישות מסוימת, מאפשר לו להקדים או לעכב בשעה-שעתיים את דיווחיו ל-M. הוא ידע שזה בטח לא באמת כך, שמן הסתם יש ברויאל-לז-או עוד סוכן של השירות החשאי שמדווח עצמאית, ועדיין זה נתן לו את האשליה שהוא לא נמצא מצדה השני של התעלה, רק 250 קילומטרים מבניין המשרדים הקטלני שליד ריג'נטס פארק, זה שממנו מפקחים עליו ומבקרים אותו אותם מוחות קרים שהפעילו את כל העסק. בדיוק כפי שפוסט, אותו יוצא איי קיימן שבקינגסטון, ידע שאם ירכוש את המוריס מיינור בתשלום אחד במקום לחתום על הסכם שכר-מכר, מישהו בלונדון כנראה ידע על זה וירצה לדעת מאיפה הגיע הכסף.

     

    בונד קרא את המברק פעמיים. הוא תלש טופס מפנקס המברקים שעל הדלפק (למה לספק להם עותק?) וכתב את תשובתו באותיות דפוס:

     

    תודה המידע מספק – בונד

     

    הוא נתן את המברק לקונסיירז' ושם בכיס את המברק החתום בידי "דסילווה". המפעילים של הקונסיירז' (אם היו כאלה) יכלו לשחד מישהו בסניף הדואר המקומי ולקבל עותק, אם הקונסיירז' לא הקדים אותם ופתח את המעטפה באמצעות אדים, או קרא את המברק הפוך כשהיה בידיו של בונד.

     

    הוא לקח את המפתח, אמר לילה טוב והלך לעבר המדרגות, כשהוא מסמן בראשו לשלילה לנער המעלית. בונד ידע שמעלית עלולה להיות איתות אזהרה מצוין. הוא אמנם לא ציפה שמישהו יסתובב בקומה הראשונה, אבל העדיף להיות זהיר.

     

    כשהלך בשקט על קצות אצבעותיו, התחרט על התשובה היהירה ששלח ל-M דרך ג'מייקה. כמהמר הוא ידע שזאת טעות להסתמך על הון קטן מדי. כך או כך, M בטח לא היה מאשר לו סכום גבוה יותר. הוא משך בכתפיו, פנה מהמדרגות למסדרון וניגש בשקט אל דלת חדרו.

     

    בונד ידע בדיוק היכן נמצא המתג, ובתנועה אחת חלקה עמד במפתן כשהדלת פתוחה לרווחה, האור דולק והאקדח בידו. החדר הריק והבטוח גיחך לעומתו. הוא התעלם מהדלת הפתוחה למחצה של חדר האמבטיה ולאחר שנעל את דלת החדר הדליק את מנורת הקריאה ואת מנורות המראה והשליך את האקדח על המושב שלצד החלון. אחר כך התכופף ובחן את אחת משערותיו השחורות שנחה עדיין בלי הפרעה היכן שהשאיר אותה לפני ארוחת הערב, תחובה לתוך מגרת שולחן הכתיבה.

     

    אחר כך בחן שכבה דקיקה של אבקת טלק על חלקה הפנימי של ידית הפורצלן בארון הבגדים. היא היתה אחידה. הוא נכנס לחדר האמבטיה, הרים את מכסה מכל ההדחה והשווה את גובה פני המים לשריטה קטנה על מצוף הנחושת.

    הפעולות האלה, הבדיקה של התרעות הפורצים הזעירות האלה, לא גרמו לו להרגיש טיפשי או מגוחך. הוא היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע. אמצעי זהירות שגרתיים היו הגיוניים מבחינתו בדיוק כפי שהיו הגיוניים לצוללן, טייס ניסוי או כל מי שהתפרנס מעבודה מסוכנת.

     

    מרוצה מכך שאיש לא חיטט בחדרו כשהיה בקזינו, בונד התפשט ועשה מקלחת קרה. אחר כך הצית את הסיגריה השבעים שלו לאותו יום והתיישב ליד שולחן הכתיבה כשלצדו החבילה העבה של כספי ההימורים והרווחים שלו, ורשם כמה נתונים במחברת קטנה. ביומיים של משחקים הוא הרוויח בדיוק שלושה מיליון פרנק. בלונדון סיפקו לו עשרה מיליון, והוא ביקש מהם לשלוח עשרה נוספים. יחד עם הכסף שהיה בדרכו לסניף המקומי של בנק קרדי לִיוֹנֶה, ההון שעמד לרשותו הגיע לעשרים ושלושה מיליון פרנק, שהיו בערך עשרים ושלושה אלף ליש"ט.

     

    במשך כמה דקות ישב בונד ללא תנועה, בוהה בים הכהה שנשקף מהחלון, ואז תחב את צרור השטרות אל מתחת לכרית של מיטת היחיד המצועצעת, צחצח את שיניו, כיבה את האורות ונכנס בהקלה אל בין הסדינים הצרפתיים הנוקשים. במשך עשר דקות שכב על צדו השמאלי והרהר באירועי היום. אז הסתובב ותיעל את מחשבותיו למנהרת השינה.

     

    הפעולה האחרונה שביצע היתה להחליק את ידו אל מתחת לכרית עד שנחה בקצה הקת של הקולט 0.38 המשטרתי קצוץ הקנה. אז נרדם, וכאשר כּבו החמימות וההומור שבעיניו, חזרו פניו להיות מסיכה שתקנית, אירונית, אכזרית וקרה.

     

    "קזינו רויאל", מאת איאן פלמינג, מאנגלית: יואב כ"ץ, ידיעות ספרים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "קזינו רויאל"
    עטיפת הספר
    דניאל קרייג כג'יימס בונד בסרט "קזינו רויאל". מסוף השבוע גם בישראל
    לאתר ההטבות
    מומלצים