ליון קינג

אף אחד לא אוהב את ז'ראר הוייה, מאמן ליון וסנוב צרפתי מהזן המאוס ביותר. אוהדי ליברפול פשוט גירשו אותו מהקבוצה לפני שנתיים וחצי, למרות שהוא הוביל אותם לזכייה בגביע, בגביע הליגה ובגביע אופ"א בעונה אחת; בצרפת הוא ייזכר לעד כמאמן הכושל של הנבחרת, שהיה צריך נקודה אחת ממשחקי הבית נגד ישראל ובולגריה כדי להעפיל למונדיאל של 1994, והצליח להפסיד בשני המשחקים.

אני זוכר את הוייה, יהיר כמו שרק צרפתי יכול להיות, במסיבת העיתונאים שנערכה במלון דן אכדיה כשנבחרת צרפת הגיעה למשחק מול ישראל בפברואר 1993. באותו בוקר הופיעה באחד העיתונים תמונה של שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל, עירום באמבטיה עם אשתו לאה. וכן, זה היה מביך. גם הוייה ראה את התמונה, וכשהעיתונאים הישראלים שאלו מה דעתו עליה, הוא חייך. זה לא היה חיוך של מבוכה: זה היה חיוך שאמר "כולכם פרימיטיבים בדיוק כמו המאמן הבבון שלכם, ואם כבר מדברים, לא ברור למה הנבחרת המוזרה שלכם לא נשארה באסיה, איפה שמתאים לה לשחק". מאותו יום, אגב, הפסיק שרף להצטלם באמבטיה.

האמת? אחרי הרביעייה שקאנטונה, פפאן ודשאן דחפו לנו באיצטדיון רמת גן כעבור 24 שעות, היה נראה שהוייה צודק. אנטיפת או לא אנטיפת, בכדורגל לא היה לנו מה למכור באותו יום (בעצם למה "לנו": לשלמה שרף ולחבורת האפסים שלו). אבל כמה חודשים אחר כך, אותה נבחרת ישראל רשמה את הניצחון הגדול שלה אי פעם, ה-2:3 המפורסם בפארק דה פראנס. זאת היתה הנקמה המתוקה של שלמה ולאה שרף בז'ראר הוייה - וגם חלק משמעותי מהפרק הכאוב ביותר בקריירה שלו. את חרפת הכישלון של 1993 הוא לוקח איתו לכל מקום. היא הפכה לצל שלו.

13 שנה עברו מאז, ואף אחד בצרפת לא שכח. אבל אולי בסוף העונה הנוכחית יוכל ז'ראר הוייה להרגיש שהצליח לכפר על מה שקרה אז. אם ליון תוכתר בחודש מאי כאלופת אירופה החדשה, האומה הצרפתית תסלח לו. אולי.

בוא'נה, אל תפלצף

בקיץ 2005, כשהוייה עזב את ליברפול וקיבל את הג'וב הכי נחשק בכדורגל הצרפתי - מאמן ליון, האלופה הקבועה של השנים האחרונות - הרבה צפרדעים הרימו גבות. אחרי ארבע אליפויות רצופות היה ברור לכולם שעכשיו ליון רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר בליגת האלופות. התחושה היתה שאם היא באמת רוצה להיות אחת הגדולות של אירופה - ולא כזאת שמקבלת ביקורות טובות מהפרשנים אבל עפה ברבע הגמר בפנדלים נגד איינדהובן - הוייה זה לא מה שהיא צריכה אחרי העזיבה המפתיעה של המאמן הקודם, פול לה-גואן.

גם אם שמים בצד את 1993, להוייה יש תדמית מורכבת בצרפת. ראשית, כולם יודעים שהאיש הוא אנגלופיל, שהיה בצעירותו מורה לאנגלית ואפילו לימד שנה בבית ספר בליברפול. וזה, מה לעשות, לא נותן לו ניקוד גבוה במולדת הצרפתיות. חוץ מזה, הוייה נחשב למאמן-פילוסוף. הוא אוהב לדבר, עושה את זה בשפה גבוהה - ואפילו הצרפתים, שבדרך כלל מחבבים פילוסופים, לא מתים על הרעיון של מאמן כדורגל פלצן.

אבל מעל לכל, הוייה הוא לוזר. כן, הוא זכה באליפות צרפת עם פריז סן ז'רמן ב-1986, ובשלושה גביעים עם ליברפול ב-2001. אבל שום דבר לא יעזור לו. אפילו לא להאשים את דויד ז'ינולה, שבמקום לבעוט ליציע בתוספת הזמן מול בולגריה, ניסה למסור לאריק קאנטונה. הבולגרים יצאו למתפרצת, אמיל קוסטדינוב הפציץ לרשת, בולגריה ניצחה 1:2 וצרפת אמרה שלום למונדיאל. הוייה מצידו התרוצץ ליד הספסל עם הראש בין הידיים, מרגיש כמו שמעון פרס כשמשה קצב נבחר לנשיא.

אין לי ספק שחרפת 93' היא אחד הדברים החזקים ביותר שמניעים את ז'ראר הוייה של היום. לכאורה הוא אמור להיות מנותק ממה שקרה אז - עברו הרבה שנים והוא עצמו עבר לא מעט, כולל התקף לב שהיה אמור לקטוע לו את הקריירה - אבל ככה אנשים בנויים. העבר, לא משנה כמה הוא רחוק, תמיד משפיע על ההווה והעתיד שלהם. הרצון הזה להוכיח לכולם שהשתנית, שהשתפרת, קיים אצל כל אחד. במיוחד אצל כאלה שעברו השפלה ציבורית, כמו ז'ראר הוייה. או שמעון פרס.

עכשיו, בעונה השנייה של הוייה כמאמן ליון, עושה רושם שהוייה בדרך הנכונה למה שמכונה בחוגים מסוימים "תיקון". נכון שהוא קיבל מלכתחילה קבוצה מצוינת, שזכתה עם לה-גואן בשלוש אליפויות רצופות והגיעה פעמיים רצופות לרבע גמר ליגת האלופות, אבל הוייה הצליח לשדרג אותה. נכון לעכשיו, ליון היא הקבוצה הטובה באירופה - וזה לא עניין פשוט בסביבת העבודה של ברצלונה, צ'לסי, מילאן, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד.

בליון לא מתביישים. הם רוצים לזכות בליגת האלופות. מה שנשמע עד לפני שנה-שנתיים כמו הזיית סמים, נראה עכשיו כמעט טבעי, בהתחשב בזה שמאז תחילת העונה ועד לכתיבת השורות האלה היא ניצחה ב-13 מ-14 המשחקים שלה בליגה ובליגת האלופות. היה התיקו מול טולוז ב-12 באוגוסט, ומאז היא רק מנצחת. בבית, בחוץ, בלי רחמים. היא כבשה 36 שערים וספגה רק תשעה, ואלה מספרים מפלצתיים. אבל זאת לא רק כמות השערים, זאת גם האיכות.

בוקר טוב אירופה

יש הטוענים, נניח אני, שליון מציגה כרגע את הכדורגל הטוב ביותר ביבשת. עקרונית זה לא אומר כלום על מה שיקרה באפריל-מאי, כשיגיעו רגעי ההכרעה, אבל יש תחושה ברורה שהקבוצה הזאת יכולה ללכת העונה עד הסוף. היא פשוט יותר בשלה לזה מכל קבוצה אחרת.

מי שראה את המחצית הראשונה של המשחק נגד ריאל מדריד, הראשון שלה העונה בליגת האלופות, יודע על מה אני מדבר: זאת הייתה תצוגת תכלית של קבוצה כמעט מושלמת. לליון אין כוכב-על כמו רונאלדיניו בברצלונה; אין לה שחקנים ששווים 30 או 40 מיליון יורו כמו שיש בצ'לסי ובמילאן ובריאל מדריד; אבל אין לה גם חולשות.

עד לפני שנה-שנתיים היו לליון רגשי נחיתות כשהיא היתה משחקת מול שמות ענקיים כמו ריאל או מילאן. לא עוד: הניסיון שהקבוצה צברה בשנים האחרונות נתן לה המון ביטחון עצמי. היום היא כבר לא מפחדת מאף אחד. לכן כל המערכת, מהנשיא ועד אחרון האוהדים, משוכנעת שהעונה זה הולך לקרות וליון תוכתר כאלופת אירופה.

זה לא דבר פשוט כשמדובר בקבוצה מהליגה הצרפתית. ב-11 השנים האחרונות רק קבוצה אחת שלא הגיעה מארבע הליגות הגדולות של אירופה - ספרד, איטליה, אנגליה וגרמניה - זכתה בליגת האלופות. היוצאת מן הכלל, שבהחלט מעידה על הכלל, היתה פורטו של ז'וזה מוריניו ב-2004. נכון שגם הליגה הצרפתית היא ליגה חזקה, אבל כמעט כולם מסכימים שהיא רק החמישית באירופה באיכות ובעומק הכלכלי.

העניין הוא שליון שייכת לליגה הצרפתית רק באופן פורמלי. בפועל, לפחות בשלוש השנים האחרונות היא קבוצה מהדרג העליון של אירופה, שיכולה להשתלב בצמרת של כל ליגה אחרת. אבל בכל זאת, היא עדיין משחקת בצרפת - וזה אומר שהרבה יותר קשה לה להגיע לרמת ההכנסות של הקבוצות המקבילות לה ברמה הספורטיבית.

בדירוג האחרון של הקבוצות העשירות בעולם, שהתפרסם בפברואר השנה, ליון - מקום 15, אחרי קבוצות כמו ניוקאסל וטוטנהאם שמבחינה ספורטיבית נמצאות הרבה מאחוריה - היתה הנציגה היחידה של צרפת בין 20 הגדולות. רק לשם השוואה, היו שם שמונה קבוצות מאנגליה, ארבע מאיטליה וארבע מספרד. ההכנסות של ליון ב-2005 הסתכמו בכ-120 מיליון דולר; זה בערך שליש מההכנסות של ריאל מדריד בתקופה המקבילה. אגב, כבר הזכרתי שליון טחנה את ריאל במפגש האחרון ביניהן?

זה מה שמדהים בסיפור ההצלחה של ליון - סיפור שהגיבור האמיתי שלו הוא לא ז'ראר הוייה (שעם כל הכבוד, נמצא שם פחות משנה וחצי), אלא של הנשיא ז'אן מישל אולה, האיש שכל אירופה צריכה לקחת ממנו שיעורים. כי ליון היא אולה ואולה הוא ליון. אין אדם שמזוהה יותר ממנו עם הקבוצה הזאת, ואין אדם שאחראי יותר ממנו לטיפוס המדהים שלה מהשומקום לשפיץ של אירופה.

זה כן עסק

אגב אירופה, הגיע הזמן להתמקם: העיר ליון נמצאת ממש באמצע הדרך בין פריז למרסיי, וזה נכון גם לגבי האופי שלה. היא לא עיר סנובית ומלאה בעצמה כמו הבירה, אבל גם לא מרגישה כמו צפון אלג'יר עילית. היא באמצע.

קבוצת הכדורגל המקומית - "אולימפיק ליונה" בשמה הרשמי ו-OL בשמה הפופולרי - מעולם לא היתה סיפור גדול בכדורגל הצרפתי, למרות שהיא מייצגת את העיר השלישית בגודלה במדינה. דווקא סנט אטיין, הקבוצה שבאה מהעיר הקטנה הסמוכה, הפכה בשנות ה-70 לאימפריה הגדולה של הכדורגל הצרפתי.

במצב הזה היה ברור שלליון אין מה למכור, וב-1983 היא ירדה לליגה השנייה. למשחקים בסטאד דה ז'רלאן, איצטדיון של 43 אלף מקומות, היו מגיעים אז בקושי 5,000 אוהדים. הקבוצה כמעט נעלמה מהמפה - וב-1987, עם חובות של כ-15 מיליון דולר, היא גם היתה קרובה לפשיטת רגל.

בשלב הזה נכנס לתמונה ז'אן מישל אולה, שעסק בהיי-טק עוד לפני שהיה היי-טק: בשנת 1969, הרבה לפני מהפכת המחשבים האישיים, הוא הקים חברת תוכנה בשם Cedig. כיום היא מעסיקה כ-2,500 עובדים ומגלגלת מחזור של 143 מיליון יורו בשנה. ההון הפרטי של אולה, היום בן 58, מוערך ב-130 מיליון יורו, והוא נמצא במקום ה-191 ברשימת עשירי צרפת.

אולה היה בצעירותו שחקן כדוריד לא רע, ובזה פחות או יותר הסתכם הקשר שלו לספורט. זה השתנה בשנות ה-80, כשהפך לאורח קבוע בתוכנית טלוויזיה. באחת התוכניות התארח גם ברנאר טאפי, אז נשיא מארסיי, ובקוקטייל שאחרי התוכנית ניגש אליו עיתונאי ושאל מי לדעתו יוכל להציל את OL ממעמקי הליגה השנייה. טאפי לא היסס, הצביע על אולה, ואיש העסקים בן ה-38, שלא הכיר עד אז כדור שלא נגמר ב"יד", החליט להרים את הכפפה.

ליון בלייזר

ב-15 ביוני 1987 נבחר אולה לנשיא החדש של המועדון, והצהיר ש"תוך ארבע שנים ליון תשחק בגביע אירופה". התגובות בצרפת היו חצויות: חלק חשבו שהוא השתגע, ואחרים היו בטוחים שהוא צוחק. אבל אולה היה שפוי לגמרי ורציני לגמרי. הוא עדיין בילה ב-Cedig ארבעה ימים בשבוע, אבל את שבת עד שני הקדיש לקבוצה, שהפכה לפרויקט החשוב בחייו. הוא גם דאג להוסיף למדי הקבוצה את הכיתוב "ליון, עיר אירופית", שיהיה ברור לכולם מה המטרה.

הבעיה היחידה היתה שאולה לא ידע כלום על ניהול קבוצת כדורגל. "נהגתי בדרך היחידה שאני מכיר: התייחסתי לקבוצה כאל עוד חברה מסחרית", הוא סיפר כעבור שנים. "זאת היתה אסטרטגיה נכונה, אבל היה קשה מאוד ליישם אותה, כי כדורגל לא דומה לשום עסק אחר".

ההתחלה באמת היתה קשה, בעיקר באספקט הספורטיבי: בעונה הראשונה התחלפו שלושה מאמנים והקבוצה לא הצליחה לעלות לליגה הראשונה. אבל המצב הפיננסי החל להתיישר. וזה לא היה מקרי, כאמור. אולה פשוט התייחס למועדון שלו כאל עסק, ולא יעזור בית דין. האיש הקדים את זמנו; הוא בנה מודל עסקי שהיום כל מועדוני הצמרת בעולם מתיישרים לפיו, אבל לפני 19 שנה הרעיון הזה היה זר לגמרי בעולם הכדורגל. בטח בצרפת, שבה מועדוני הכדורגל היו בסך הכל אגודות ספורט מיושנות שתלויות בחסדי ההקצבות של ראש העיר והפוליטיקאים המקומיים.

היום צמד האותיות OL הוא מותג. ברחבי צרפת יש רשתות של סלוני יופי, בתי קפה, סוכנויות נסיעות וחברות מוניות שנושאות את השם, ומספקות למועדון בערך 30 אחוז מההכנסות שלו. אבל מי שמע על מרצ'נדייזינג ב-1987?

ראש לצפרדעים

אחרי שליון קמה לתחייה מבחינה כלכלית, הגיע הזמן להביא תוצאות על המגרש. אולה החליט למנות את רמון דומנק, ששיחק שבע שנים בקבוצה, כמאמן ראשי. לצידו מונה החלוץ המפורסם ברנאר לאקומב כמנג'ר-על. תחת השניים האלה חזרה הקבוצה ב-1989 לליגה הראשונה, וב-1991 סיימה במקום החמישי - מה שהבטיח לה השתתפות בגביע אופ"א. ז'אן מישל אולה עמד במילה שלו: תוך ארבע שנים הוא הציל את ליון מירידה לליגה השלישית והביא אותה לאירופה (גם אם הסיפתח האירופי הסתיים בשתי תבוסות, בתוצאה המצטברת 8:4, לטרבזונספור הטורקית).

היציעים בסטאד דה ז'רלאן התמלאו מחדש. ליון, העיר הבורגנית והשלווה הזאת, נדבקה בחיידק. אבל זאת היתה רק ההתחלה: ב-1993 מונה ז'אן טיגאנה למאמן, ועכשיו באמת לא היה אפשר להתעלם יותר מ-OL. טיגאנה, למי ששכח, היה אחד מ"ארבעת המוסקטרים" - השלושה האחרים היו מישל פלאטיני, אלן ז'ירס ואחד לואיס פרננדז - שהביאו את נבחרת צרפת לטופ העולמי בשנות ה-80.

ב-1999 נחת בסטאד דה ז'רלאן החלוץ הברזילאי סוני אנדרסון, שנרכש מברצלונה, וליון הוכתרה רשמית כמועמדת לזכייה באליפות. תוך שלוש שנים זה קרה: ב-2002 היא השתלטה על המקום הראשון בצרפת, ובינתיים זה לא נראה כאילו היא מתכוונת לפנות אותו. היא זכתה בחמש אליפויות רצופות (בעונה שעברה היא עשתה את זה במרחק 15 נקודות מהשנייה, בורדו) ואם תזכה גם השנה בתואר - לא שיש מצב שזה לא יקרה - היא תהיה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל שזוכה בשש אליפויות רצופות באחת מחמש הליגות הגדולות באירופה.

המעמד של ליון בכדורגל הצרפתי דומה היום לזה של מכבי תל אביב בכדורסל הישראלי: הפער בינה ובין כל היתר פשוט בלתי ניתן לגישור. והפער הזה רק גדל משנה לשנה בזכות עשרות המיליונים שזורמים לקופת המועדון, בעיקר הודות להשתתפות הקבועה בליגת האלופות. מעבר לזה, ליון הפכה לקבוצה שכמעט כל שחקן צרפתי רציני רוצה לשחק בה (התוצאה היא שיש לה שבעה נציגים בנבחרת, הרבה יותר מלכל קבוצה אחרת). לכן זאת היתה הפתעה ענקית כשפרנק ריברי, הכוכב של מארסיי והתגלית של צרפת במונדיאל, סירב לחתום הקיץ בליון, שמאוד רצתה אותו. אחר כך התבררה הסיבה: הוא כנראה יגיע בעונה הבאה לארסנל של ארסן ונגר.

וזאת בדיוק הנקודה. הליגה הצרפתית באמת קטנה על ליון, אבל בליגה של הגדולות היא עדיין שם זוטר יחסית, לפחות בכל מה שקשור למשאבים כלכליים. לכן היא נאלצת למכור שחקנים שרוצים לעזוב, תופעה שלא קיימת למשל בברצלונה או בצ'לסי - אותה צ'לסי שרצתה בשנה שעברה את מייקל אסיין, הקשר הגנאי של ליון, אז השחקן הטוב ביותר בקבוצה. לא משנה כמה ניסה ז'אן מישל אולה להילחם בזה ("נסכים למכור אותו רק תמורת מחצית מהתקציב השנתי שלנו!"), בסופו של דבר שילם לו רומן אברמוביץ' 45 מיליון דולר, נתן לו בתור צ'ופר את הקשר הפורטוגלי תיאגו, ולקח את אסיין.

גם הקיץ הסיפור חזר על עצמו, הפעם עם ריאל מדריד ומהמדו דיארה, הקשר של נבחרת מאלי. ליון שוב הצהירה שהיא לא תמכור אותו תמורת שום סכום שבעולם; דיארה, בדיוק כמו אסיין לפניו, הצהיר שהוא מבחינתו רוצה להתקדם; וזה נגמר כשריאל הסכימה לשלם עליו 30 מיליון דולר. מה שכן, ללמדכם שהנשיא אולה עדיין נאמן לעקרונות העסקיים שלו, הוא שילם בזמנו על אסיין ודיארה פחות מעשירית ממה שקיבל תמורתם.

ליון, למרות שנאלצה להיפרד משני שחקנים חשובים מאוד, הרוויחה מזה כלכלית - ובאופן כמעט בלתי נתפס, גם לא נפגעה מקצועית. להפך, היא נראית חזקה וטובה יותר. העונה הצטרפו לקישור של האלופה הצרפתית אלו דיארה וכוכב הנבחרת הצעירה ג'רמי טוללאן, והאוהדים מצידם כבר שכחו את אסיין ומהמדו דיארה.

לאט לנו

כשצריך, ליון יודעת גם להילחם על השחקנים שלה. ריאל רצתה הקיץ גם את אריק אבידל, המגן השמאלי הפנטסטי, כיורש לרוברטו קרלוס בסנטיאגו ברנבאו. ז'אן מישל אולה אמר "נו", והתכוון לכך. אבידל הוא היום המגן השמאלי הטוב בעולם, והוא ממשיך להשתפר. בעוד שנה או שנתיים הוא יהיה שווה הרבה יותר. זה יהיה הזמן למכור.

לאולה יש עוד השקעות לטווח ארוך, בעיקר בריזלאיות: מרסלו דז'יאן, פעם השחקן הברזילאי הראשון של ליון והיום סוכן שחקנים, הפך בשנים האחרונות לסניף הדרום אמריקאי של הקבוצה. בין השאר הוא הביא לה את ז'וניניו, שהפך עם השנים מאלמוני מוחלט לסופרסטאר המובהק של הקבוצה (וגם לבועט העונשין הטוב בתבל. 30 מ-69 השערים שכבש בליון באו מבעיטות חופשיות); את הבלם כריס, שלא הצליח בלברקוזן אבל פורח בליון לצד קלאודיו קסאפה; ואת התוספת האחרונה מברזיל, החלוץ פרד.

פרד רק בן 23, אבל בעונה האחרונה - והראשונה שלו בקבוצה - הוא כבר היה מלך השערים של ליון. אלופת צרפת שילמה עליו 12 מיליון דולר; היום הוא שווה לפחות פי שניים. לא שיש כרגע כוונה למכור אותו, אבל אם זה יקרה, הנשיא אולה והמנג'ר לאקומב יוכלו לטפוח אחד לשני על השכם.

אני מניח שהנקודה ברורה: אי אפשר להפריד בין ההצלחה המקצועית של ליון לתבונה העסקית של ז'אן מישל אולה. הוא תפס הרבה לפני כל הצרפתים שכדי להשיג משהו על המגרש, המועדון צריך לראות רווחים ולהכניס אותם בחזרה לעסק כדי לשפר את המוצר. הטריק הוא לעשות את הבאלאנס הנכון, וזה לא פשוט, כי כדורגל זה לא מדע מדויק. לפעמים השאיפה להצלחות באה עם תג מחיר כבד מאוד. מספיקה עונה אחת לא טובה, וכל התכנון הכלכלי קורס. תשאלו את אוהדי לידס יונייטד, שלפני כמה שנים היו בטופ של אירופה והיום הקבוצה שלהם מקרטעת בליגה השנייה באנגליה, עם עיקולים על האיצטדיון וחובות של עשרות מיליוני דולרים.

מהצד השני של המטבע יש מועדונים ששמו את השיקול הכלכלי-שיווקי מעל לשיקולים הספורטיביים, ונכוו קשות. ריאל מדריד היא הדוגמה הטובה ביותר: מדובר במועדון הכדורגל העשיר בתבל, אבל גם בקבוצה שלא זכתה בתואר כבר שלוש שנים. ליון, לעומתה, מצאה את האיזון המדויק. היא מעולם לא השתגעה בהשקעת סכומים לא הגיוניים ברכישת שחקנים, תמיד האמינה ב"פסיאנס". לכן הצליח ז'אן מישל אולה לקחת קבוצה מתחתית הליגה השנייה לראש החץ האירופי - ולכן זה לקח לו כמעט 20 שנה. אפילו את האליפות הראשונה שלו הוא ראה רק אחרי 15 שנה כנשיא.

ז'אן מישל אולה מאמין בנאמנות ארוכת טווח. סגנו בחברה יושב על אותו כיסא כבר יותר מ-20 שנה; שניים משלושת הבכירים בהנהלת ליון שנכנסו איתו לקבוצה ב-1987 עדיין שם. אולה גם לא ממהר לשום מקום. הוא יודע שאם הזכייה בליגת האלופות לא תבוא העונה, היא תבוא בשנה הבאה או בזאת שאחריה. דבר אחד ברור: לדרך שהוא סולל יש רק כיוון אחד. אבל אם אתם שואלים אותי, זה צריך לקרות כבר העונה. אם לא זכייה בגביע, אז לפחות הופעה בגמר באתונה ב-23 במאי.

אולי זה נשמע מוזר או יומרני להצביע על ליון כמי שתגיע למעמד השיא של הכדורגל האירופי לשנת 2007. במיוחד כשלמאמן שלה קוראים ז'ראר הוייה. אבל באמת הגיע הזמן ששם חדש יירשם על גביע האלופות של אירופה, דבר שלא קרה מאז שבורוסיה דורטמונד עשתה זאת לפני עשר שנים. הגיע הזמן, גם אם חיוך על הפנים של הוייה זה משהו שאף אחד לא רוצה לראות. הגיע הזמן, כי מגיע לז'אן מישל אולה.