נבואה שמגשימה את עצמה
לכל אחד יש ספר היסטוריה - קטן, גדול, מסודר, מבולגן, אבל הוא קיים. לפעמים קצת נדחף מאחור על המדף, לפעמים הוא מונח על השידה ליד המיטה. הספר של החיים שלנו. משם כולנו שואבים את היכולת שלנו לדעת מה יהיה לפני שיש בכלל מה לדעת. אנחנו הרי יודעים הכל, שום דבר לא יפתיע אותנו באמת, אנחנו התכוננו. ספילברג אפס לעומתנו
זו הדרך שלנו לשרוד, להתמודד, להכין עצמנו בעוד מועד לכל המכות העתידיות. למה אנחנו כל כך בטוחים שזה יקרה? רבותיי, ההיסטוריה חוזרת, אומר השיר. לכל אחד יש ספר היסטוריה - קטן, גדול, מסודר, מבולגן, אבל הוא קיים. לפעמים קצת נדחף מאחור על המדף, לפעמים הוא מונח על השידה ליד המיטה. הספר של החיים שלנו.
משם כולנו שואבים את היכולת שלנו לדעת מה יהיה לפני שיש בכלל מה לדעת. אנחנו הרי יודעים הכל, שום דבר לא יפתיע אותנו באמת, אנחנו התכוננו. ספילברג אפס לעומתנו, אנחנו תעשיית תסריטים וסרטים שמכניסה את הוליווד לכיס הקטן. לכל סיטואציה יש לנו שמונה תרחישים לפחות, שלא לדבר על כמות הניצבים. אותנו אי אפשר להפתיע. אז למה תמיד בסוף אנחנו בכל זאת מופתעים?
שואפים לקחת מינימום סיכון עם מקסימום אופציות לרווח
אף אחד לא אוהב להיפגע, אבל רובנו מבינים בשלב מוקדם יחסית בחיים, שהכאב הוא חלק בלתי נפרד מהם. כולנו עברנו וצברנו צלקות משלנו, חלקן נראות לעין וחלקן בתוך הנשמה. כל אחד בנה סביבו חומת הגנה, מסיכה, שריון, קליפה, קוצים, כל אחד מה שמתאים לו, כל אחד לפי צרכיו. כולנו שואפים לקחת מינימום סיכון עם מקסימום אופציות לרווח. ואיך עושים את זה בדרך הכי קלה והמהירה? מתכוננים לרע מכל.
וכאן הכל מתחיל: הביצה והתרנגולת, מה הביא למה. יש כאלה שכל חייהם נתלים באנשי רוח, מיסטיקנים למיניהם. קוראים בקפה, בקלפים, במפות אסטרולוגיות, אולי גם בקורי עכביש. אני אישית חושבת שעדיף בלי. נכון זה מסקרן, וההדים שביקורים כאלו עושים לפעמים משאירים אותי בפה פעור, אבל זה לא באמת שווה את הסיכון.
המילים משפיעות, נתקעות שם בפנים ולא עוזבות
היתה לי חברה שהלכה למגדת עתידות כזאת, שקראה בסדינים, והיא אמרה לה שהגבר של חייה בשמו יישא בשמו את האותיות א` ו-י` או זוג אותיות אחר שאני לא זוכרת. היה לה חבר אייל, שלוש שנים. הוא התעלל בה נפשית בצורה שאני לא מאחלת לשונאים שלי. היא נשארה איתו. עמוק בפנים היא שמעה את קולה של הקוראת בסדינים, שאמרה לה שהוא הגבר של חייה. היום היא נשואה לרענן, באושר גדול, ויש להם ילד מדהים. אבל לקח לה הרבה מאוד שנים להשתחרר ממה ששמעה. ואני חושבת שזה קורה להרבה מאוד מהאנשים שהולכים לכל אותם מנבאים וקוראים. אי אפשר באמת להאשימם, אני עצמי חושבת שזהו תהליך בלתי מודע שמתרחש במוח, ולכן אני נמנעת. המילים משפיעות, נתקעות שם בפנים ולא עוזבות.
אז האם הם באמת רואים את העתיד, או שמא אנחנו גורמים לעתיד שהם "ראו" להתקיים? האם אנחנו באמת מגנים על עצמנו בחשיבה על הגרוע מכל, או שמא מונעים מעצמנו את הטוב שמגיע לנו? האם המודעות הזאת והלקיחה בחשבון של כל הסיכונים והבעיות משרתת אותנו נאמנה, או רק הורסת לנו?
היום שאלתי את חברה שלי למה בכלל להתחיל משהו אם יודעים שהוא עומד להיגמר ו/או שאין לו עתיד וסיכוי, למה להיכנס לזה. ואם כבר נכנסנו ואנחנו בטוחים שהסוף קרב, למה אנחנו לא חותכים. היא ענתה לי - בגלל התקווה. התקווה שאולי הפעם התסריטים שלנו יישארו על המדף מאחור. שאולי הפעם כל הסיוטים והמחשבות שלנו מכל צלקות העבר יתבדו.
למה בעצם שלא ניתן לתקווה מקום של כבוד, למה היא נדחקת לשוליים, לאותיות הקטנות למטה. למה אנחנו נותנים לפחדים ולעבר שלנו להוביל ולהשפיע על העתיד. נבואה שמגשימה עצמה - תרצה מספיק להאמין בכך, אתה גם תעשה הכל שכך יהיו פני הדברים בסוף.
נבואה שמגשימה עצמה - תאמין שיהיה לך טוב, ויהיה לך טוב! תאמין שמגיע לך - ויגיע לך! תאמין שזה יקרה - וזה יקרה בסוף! דברים רעים יקרו גם בלי שננבא אותם, אז למה לבזבז אנרגיות עליהם, הגיע הזמן להשקיע בחלק השני של החיים. בחלק של החיים עצמם, לחיות אותם עד סופם, למצות אותם, לחוות אותם, בלי כל הנבואות השחורות.
