דיוקנו של בוגד?

ביוני 1957 פשט אחד מחיילי צבא הגנה לישראל את מדיו וחצה את קו הגבול ישראל-לבנון, שלא על מנת לחזור. מה ביקש למצוא מעבר לגבול, ומדוע ביצע את אותו מהלך מסוכן? האם אכן בגד, או שמא היה קורבנו של ממסד אטום? השבוע במנהרת הזמן - מסע אל צה"ל של שנות ה-50 וגם סיפורו של אדם אחד שלא היה יכול יותר.

חיילים של שוקולד

מדינת ישראל, כך יודעים כולם, הינה מדינה קטנה מוקפת אויבים מרים המבקשים את רעתה יומם ולילה. צה"ל, וגם זאת יודעים כולם, הוא היסוד המרכזי בעמידתה של המדינה מול אותם אויבים ממש. בהתאם לשתי אבחנות ידועות אלו, אין פלא כי הדיון הציבורי בישראל עוסק לא פעם במצבו של צבא העם ובאיכותם העולה או היורדת של חייליו ושל מפקדיו.

בשנים האחרונות משתרבבת אל אותו דיון מדובר טענה מוכרת: צה"ל של היום, כך מקטרגים המבקרים, איבד את קשיחותו, ואת מדיניות יד הברזל של פעם מחליפה גישה רכה, סלחנית, אשר מביטה בעין מבינה אל החיילים הנצמדים לטלפון אל אמא, אל דרישתם התובענית לתנאי שטח הולמים, לאוכל משביע ולקנאותם למספר שעות שינה נאות בלילה. במקום לוחמים מחושלים לקרב וחסיני סבל, מוסיפים הם ואומרים, מטפח צה"ל חיילים מפונקים ומלאי טרוניות, אשר בבוא העת יתקשו לעמוד מול אימת הקרב וייסורי המלחמה.

טענות ממין זה כאמור נשמעות לא פעם ומי אנחנו שנכריע בעניין מורכב שכזה. אך לשם ההגינות ההיסטורית מצאנו לנכון להאיר לרגע את צידו השני של המטבע, וליתר דיוק את תוצאותיה האפשריות של אותה קשיחות מהוללת. 

בפברואר 1962 פירסם "ידיעות אחרונות" כתבה מיוחדת תחת הכותרת "דיוקנו של בוגד" בכתבה העלה כתב העיתון איתן הבר את סיפורו של ק', אשר חמש שנים לפני כן בהיותו בשירות סדיר עבר את קו הגבול ויצא לבקש מקלט בשטח מדינת האויב - לבנון.

לאחר מספר חודשים שב ק' לישראל, הועמד למשפט בעוון בגידה ונידון ל-5 שנות מאסר. זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא מסר לכתב העיתון את עדותו בגוף ראשון (וללא ציון שמו) על מאורעות אותם ימים. לפניכם קטעים נבחרים מאותה עדות:

סיפורו של ק'

"'הנאשם', אמר אב בית הדין הצבאי בקול רפה, 'מצאנו אותך אשם בבגידה במולדת'. עיני שלושת השופטים ננעצו בי, גם השוטר הצבאי שישב מימיני לא יכול היה לשמור על קור רוחו, לא כל שכן אני בנו של יו"ר ההסתדרות הציונית בהונגריה... מבעד לחלון ניתן היה לראות שורת אוהלים צבאיים אשר הזכירו לי דווקא באותו רגע את האוהל בתוכו שכנתי, עד לאותו יום שרבי בו החלטתי לערוק מצה"ל ויהי מה. אותו רגע מוכן הייתי להמיר את האוהל הטחוב והדולף, את חום היום וקור הלילה, באותו תא אפל בבית כלא ישראלי שבו עתיד הייתי לבלות את השנים הבאות.

טנדר 'ויליס' צבאי הוביל אותי אל בית הכלא הצבאי. בטנדר דומה יצאתי אותו בוקר יום שישי, 5 ביוני 1957, מבסיס גייסות השריון אל החופשה ממנה לא חזרתי עוד. אותו בוקר יום שישי ניצבתי יחד עם כל חיילי פלוגתי ברחבה שלפני משרד המחנה. בתווך ניצב סגן משנה צעיר, מפקד המחלקה שלי, שקרא בשמות חיילי הפלוגה וחילק להם את אישורי החופשה, שהיתה כה מיוחלת. עמדתי שם עם כולם. כולם קיבלו את אישורי החופשה והלכו כבר לדרכם. רק אני נותרתי ברחבה השוממה. אני ומפקד המחלקה שהזעיף את מבטו.

'אתה', אמר לי, 'נשאר לשמור על הציוד'.

היו סיבות לכך. כמו כל צעיר בישראל סבור הייתי גם אני כי שירותי בצה"ל יעבור ללא הרפתקאות מיוחדות. טעיתי. כבר מאותו רגע בו דרכה כף רגלי על אדמת בסיס הקליטה והמיון, כאשר השירה האדירה מפי המגויסים טרם גוועה, נראה היה לי ואולי לא רק לי, כי מנסים 'לשבור' אותי, ואת זה, למען האמת, אינני אוהב.

מבסיס הקליטה והמיון נשלחתי, עם רבים אחרים אל בסיס גייסות השריון. היתה זו לדידי 'התחלת הסוף'. הייתי טירון מספר 410415 בפלוגה גימל, מחלקה בית. כושרי הגופני היה מעולה ביותר. בכל מסע נמניתי עם אלה שסחבו את תרמיליהם של המפגרים. לא פעם חזרתי אל הבסיס לאחר מסע כזה כשאני שרוי בהלם וחולשה גופנית. אבל לי זה לא היה אכפת, עד לאותו יום בו יצאנו שוב למסע. צעדנו בכביש ולאחר כמה עשרות ק"מ עצרנו למנוחה קלה. נשאתי אז, נוסף לחגור שלי, גם את חגורו ורובהו של חייל אחר אשר פיגר והזדנב אי שם בסוף הטור הארוך.

כאשר עצרנו לנוח, נדמה היה לי כי בעוד רגע לא יהיה יותר מי שינוח. הדם הלם ברקותיי וגרוני ניחר מצמא. ואז פניתי אל מפקד המחלקה וביקשתי את רשותו לשתות מעט מים. הוא השיב ב'לא' תקיף. היה זה הקש ששבר את גבי. היום הייתי חושב אולי פעמיים בטרם הייתי חוזר על מבצעי מאז. אז לא חשבתי גם לא פעם אחת, לקחתי את המימייה ולגמתי את תוכנה.

ידעתי שמפקד הפלוגה לא יעבור על כך בשתיקה, מה גם שאת הפעולה הקצרה ביצעתי לעיניו ולעיני החניכים. ואמנם אשר יגורתי בא לי. כאשר הגענו לבסיס הלכו כל הטירונים לנוח. אני התחלתי לרוץ. העונש הגיע לי ועל כן לא הגבתי. חרקתי שיניים ורצתי ורצתי ורצתי. למחרת היום 'הוצמד' לי ג'ריקן מים. שבוע ימים נשאתי את הג'ריקן ושתקתי. לא היה לי כל ספק כי המפקד רוצה לפגוע בי, אבל עשיתי מעשה שלא ייעשה ועל כך שילמתי. אחרי שבוע קרא לי המפקד, הוא שיחרר אותי מנשיאת הג'ריקן, אבל לא הירשה לי לצאת לחופשת שבת.

נשברתי. ימים מספר לפני כן קיבלתי גלויה מאמא: 'סבא שלך הגיע לארץ ומצבו גרוע מאוד. עשה הכול כדי לחזור בשבת'. לא השלמתי עם רוע הגזירה והלכתי אל מפקד הפלוגה וביקשתי ממנו רשות לצאת. הסברתי לו את המצב ואף הראיתי לו את הגלויה שנכתבה בהונגרית. אבל הוא היה רומני ולא הבין את הכתוב. הייתי על סף ייאוש, ואז, כמו מתוך חלום, שמעתי אותו אומר: 'אז מה להאמין לך שבגלויה כתוב כך?'

'כן המפקד', השבתי בקול רפה. הוא נעץ בי מבט ואני הבטתי בו. 'המפקד' אמרתי בקול בוכים, 'אני מבטיח לך להישאר בכל שבת כאן, מתי שתרצה ולבד שתיתן לי כעת ללכת'. הוא חתם לי על ה'פס' ואני יצאתי לדרכי. הגעתי לתל אביב. במלון, שלעולם לא אשכח את צורתו ואת ערמות הזוהמה שנצטברו  במסדרונותיו, מצאתי את אמא יושבת ליד מיטתו של סבא ובוכה. הרגשתי היתה איומה. החלפתי איתה מספר מילים ויצאתי. נסעתי אל אבא, אל צריפו הדל באולפן לעברית בבת גלים, ליד חיפה".

היעד - לבנון

"את אבא מצאתי באותו מצב בו עזבתי את הבית חודש ימים קודם לכן. החלפנו כמה הלצות על הצבא ועל המשמעת, ואז הוא המשיך לשקוע בספרי התורה ובמחברות עבות הכרס. הלכתי לטייל באולפן. על הלוח היתה תלויה מפה גיאוגרפית וצבעונית של המזרח התיכון. הסתכלתי בה. לפתע צץ ועלה שם אחר מתוכה - ביירות.

כשהלכתי לישון באותו ערב כבר היתה תוכניתי מוכנה. רציתי לקום למחרת היום, ביום שבת ולנסוע עד לראש הנקרה. שם רציתי לחצות את הגבול בהיחבא ולהגיע אל השגרירות הבריטית בביירות. שם בשגרירות היה בדעתי לבקש אשרת כניסה לבריטניה, אל חברי פאול.

בבוקר יום השבת השכמתי קום. צררתי מספר חפצים בילקוט, מגבת, לבנים וכו'. הסתכלתי באבא בפעם האחרונה ונעלתי את הדלת מאחורי גבי. נסעתי לעכו ומעכו לנהריה. פניתי אל חוף הים והתחלתי ללכת. הייתי בכושר גופני טוב והגעתי במהירות לקיבוץ ראש הנקרה. לאחר מכן צעדתי לקראת הר גבוה והוא נתרחק, צעדתי והוא נתרחק. היה חם מאוד, גרוני ניחר ורציתי לשתות, אבל כל נפש חיה לא היתה בסביבה, רק צמחיה פראית, אדמה טרשית וסלעי ענק. היה ברור לי שעזבתי מזמן את שטח ישראל".

אחרית דבר

שעות ספורות לאחר חציית הגבול נעצר ק' על ידי השלטונות הלבנוניים והושלך לכלא, שם בילה כחצי שנה. לבסוף שוחרר ושהה בבירת לבנון במשך כ-8 חודשים נוספים, עד שלבסוף חצה את הגבול בחזרה לישראל. עם הגיעו לארץ הועמד למשפט באשמת בגידה במולדת. בין היתר נטען כי מסר מידע צבאי לשוביו. הוא הורשע ונידון ל-10 שנות מאסר, אשר הופחתו לאחר ערעור ל-5 שנים. לאחר שריצה את עונשו שוחרר מן הכלא.

הבהרה לסיום

בשבוע שעבר פורסמה במדור הכתבה "הגברים המוזרים". בעקבות עשרות התגובות מצאתי לנכון להבהיר פעם נוספת כי העמדות שהוצגו בכתבה בנוגע להומוסקסואליות אינן חופפות את דעת הכותב בסוגיה, ובוודאי שאינן משקפות את עמדת מערכת האנציקלופדיה. כפי שנאמר בראשית הכתבה, הציטוטים המופיעים בה נלקחו מכתבה שפורסמה לפני עשרות שנים (1966) ומטרתם הצגתם היתה המחשת השינוי הבולט והחיובי במחשבה המקובלת לגבי הומוסקסואליות.

יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

עוד במנהרת הזמן

רוצים לקרוא את הטורים הקודמים? לחצו כאן