משבט מנשה לגבעות יהודה
האובססיה הדמוגרפית הופכת פנטזיה הזויה על שבטים אבודים למדיניות רשמית. לא קל יותר לגייר פועלים רומנים?
בכוונת הממשלה, כך התבשרנו בתקשורת, להעלות לארץ מאות רבות מקבוצת "בני מנשה", שמוצאם מאזור גבולה המזרחי של הודו עם בורמה. קבוצה גדולה זו עשויה להצטרף למאות שגוירו ועלו בעבר לארץ, החיים ברובם בהתנחלויות בשטחים. הגירתם הצפויה של בני מנשה הינה הישג נוסף של עמותת "שבי ישראל" העוסקת באיתורם, גיורם והעלאתם של "צאצאי עשרת השבטים". לכל הספקנים, התוהים מה לפעילותה של עמותה תימהונית ולמדיניותה הרשמית של ישראל, ייאמר כי אפילו הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר - עובד מדינה מן המעלה הראשונה - בדק ואישר כי אכן מדובר בצאצאי המנשה.
לאלה שאינם בקיאים נזכיר כי סביב השנים 722-720 לפני הספירה חרבה הישות המדינית שנקראה ממלכת ישראל, ואשר איגדה את רוב השבטים הישראליים באותה עת. תעלומת גורלם של הגולים המשיכה להעסיק אישים שונים לאורך ההיסטוריה, וכך הומצאה לה בין היתר גם המסורת התלמודית בדבר קיומו של נהר הסמבטיון, שכל השבוע יורק ומשליך אבנים ורק בשבתות (שבהן אסור לחצות נהרות) הוא נח מזעפו. בגדתו השנייה מחכים כמובן בני עשרת השבטים לימים טובים יותר, בהם יוכלו לחזור למולדתם.
האובססיה הדמוגרפית של החברה הישראלית, שגם חלקים מהשמאל הממסדי אחראים לה, מובילה - למרבה הפארסה - עד הודו ובורמה, על מנת "לתקן" ולו במקצת את המאזן היהודי המקומי. כך, מה שבשלהי המאה ה-19 נתפס כפרודיה עוקצנית מצד מנדלי מוכר הספרים ואחרים - מתהווה בראשית המאה ה-21 למדיניות ממשית. וגם אם לא נשנה את המאזן הכולל, ודאי שכמה עשרות משפחות פה ושם לא יזיקו להתנחלות מבודדת כזו או אחרת.
החדשות הטובות הן כמובן שישנם עוד הרבה עשרות מיליונים (ולא רק בהודו), אשר ישמחו להיקרא אף הם בכל מיני שמות תנ"כיים - ובלבד שיקבלו רישיון כניסה לכלכלה של 18 אלף דולר בשנה, במקום זאת של אלף או אלפיים, בה הם חיים. אכן, לא אלמן ישראל. אך האמת היא שתעלומת עשרת השבטים אינה כה גדולה, כפי שנהגה המסורת היהודית לפנטז. האשורים, הראשונים שמיסדו את מדיניות ההגליה (קרי: טרנספר שלא מרצון) במזרח התיכון, הגלו חלק ניכר מתושבי ממלכת ישראל, כמו גם עמים נוספים שחיו באזור, על מנת להחליש את כוח התנגדותם של העמים המורדים עליהם שלטו. את הגולים השונים הם פיזרו ברחבי האימפריה שלהם, אשר השתרעה באותה עת על חלקו הצפוני של הסהר הפורה - מארץ ישראל ועד עיראק של היום. כדי להסיר כל ספק נבהיר: מזרח הודו לא נכלל בשטחי האימפריה האשורית דאז.
צאצאי עשרת השבטים אם כן חיים וקיימים. אלא שעל מנת להתקרב אליהם, נדרשת החלטה הרבה יותר קשה מהוצאת סיירות של רבנים, שיגיירו בחשאי מאות אנשים בעלי מראה מרתק ואקזוטי בג'ונגלים של המזרח הרחוק; צריך להתחיל להידבר עם השכנים הערבים שמסביב, ולשם כך - לשנות מקצה לקצה את היחס לפלסטינים, שגם הם, מי יודע, אולי חלק מצאצאי הגולים האבודים...
אין בשום אופן להבין את דבריי כהתנגדות להגירתם של אנשים מרקע דתי וגזעי שונה לארץ. למעשה, ההיפך הוא הנכון - והנה דוגמה לעשות זאת אחרת: כדי להוריד את מספר הלא-יהודים שחיים בישראל, החליטה המדינה בשנת 2002 על הקמת "מינהלת הגירה", והקצתה לה משאבים ניכרים. כתוצאה מפעולתה של המינהלת חלה ירידה דרמטית במספר העובדים הזרים שחיים בארץ. ונשאלת השאלה: האם כחלק מהמאבק לשיפור ה"מאזן הדמוגראפי", לא היה פשוט יותר וזול יותר לקבוע כי הסינים הם בני שבט יששכר, הרומנים - בני שבט זבולון, והטורקים - צאצאיו הישירים של נפתלי?
הכותב מרכז את צוות המעקב אחר ההתנחלויות בתנועת "שלום עכשיו"
