אני רוקד משמע אני קיים
עידו תדמור הוא עכשיו היו"ר המכובד של צוות השופטים בעונה השניה של "נולד לרקוד" שעולה השבוע (ערוץ 2), אבל כמו באגדות זה התחיל בילד לא כל כך מקובל, ובאבא אקדמאי, שחינך ל"הצנע לכת" וקיווה שהבן שלו יהיה וטרינר. ראיון עם אב ובנו
קחו 25 שנה אחורה, לטקס סיום שכבת י"ב בבית-הספר עירוני ה' בחיפה. על הבמה טריו של שתי רקדניות ובחור בעל טכניקה יוצאת דופן, שהצטרף אליהן ומשך אליו את כל המבטים. למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שלו על הבמה והוא מעולם לא קיבל הכשרה מסודרת במחול, הוא הפליא לנוע. בקהל ישבו הוריו, המומים מול המחזה. אימו, רקדנית קלאסית בעברה, רכנה לעבר אביו ולחשה לו באוזן: "הנה רקדן נולד", מבלי לדעת איזו משמעות יקבל המשפט הזה חצי יובל לאחר מכן.
בסוף המופע, כשהקהל הריע לעידו תדמור, הוא החליט סופית שזה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות בחיים, לרקוד, למרות הדימוי האנטי גברי שנלווה לבחירה. "זו הייתה תקופה אחרת, גם היום קשה מאד לבנים להתעמת עם המשפחה והחברה, ואז בוודאי ובוודאי", הוא מספר תוך שהוא מפשפש בקופסא עמוסה בתמונות ישנות מהתקופה ההיא. "כשהתחלתי לרקוד החברים הקרובים אלי - וכמעט כל מי שהיה מסביבי - לקח את זה בצורה קשה. אף אחד לא חשב שאני אתמכר לזה בצורה כל כך מטורפת. הרבה חברים עזבו, התרחקו ולעגו".
ההחלטה להפוך לרקדן הגיעה במקביל להחלטה אחרת, קשה לא פחות: לצאת מהארון. תדמור, "נסיך" מקומי למשפחה מכובדת, שזמן קצר קודם לכן עוד היה
עידו ישעיהו נטע תדמור (צילום: קרן נתנזון)
פחדת מה יחשבו על "הבן של ישעיהו"?
"היום, כשאני שומע את השם עידו תדמור, אני אומר רק לא עוד פעם השם הזה. אני רוצה לשמוע 'עידו', 'מאמי', 'הי', רק לא 'עידו תדמור', כי זה מותג מסוים שרוב הפעמים הוא כבר לא אני, אלא מה שהחברה רוצה לראות. אותו דבר לגבי אבא שלי. ישעיהו תדמור הוא עדיין מותג מסוים שהוא לא אבא שלי, הוא מישהו שראוי להערכה והערצה, אבל זה כאילו מישהו אחר מבחינתי. הפחד לא בא משם, אלא במובן הכי לגיטימי של נער או בחור, שיום בהיר אחד רוצה לרקוד ואחר כמה חודשים יוצא מהארון".
האם הבינה מיד את "הבעירה", כדבריה, לריקוד, ובעקבותיה נדרש גם האב לקבל את המרת התחביב להצהרה חברתית ואמנותית. כמחנך בעל שם הוא התבקש להחיל את ערכי הסובלנות להם חינך בתוך ביתו שלו. היום, כמו אז, בדירתם המעוצבת ועמוסת הספרים שעל הכרמל, אין שאלה שאסור לשאול, אין מילה שאסור להגות. החברים של תדמור מוזמנים להשתלב בהווי המשפחתי, והשיחה מתנהלת בנינוחות. בחברה בה אפילו מצעד הגאווה עדיין מלהיט מהומות במקומות מסויימים, בבית של תדמור ההשלמה היא מוחלטת.
ישעיהו, אחרי שנים בהן אתה נתפס כסמל לערכים של צניעות והליכה בתלם, דווקא הילד שלך נחשב מורד בכל המוסכמות.
"זה לא קל. בקושי קיבלתי את הנטייה של עידו לריקוד. ראיתי לפני תבנית של ילד שהולך להיות רופא, או וטרינר, המקצועות הקלאסיים המקובלים. אני חושב שדי מהר התעשתי ואמרתי לו: 'אם זה אתה - תעשה את זה מושלם'. אין דבר יותר פתטי, עצוב וגרוטסקי מלהיות חובב, ספק רקדן או רקדן למחצה, בעיקר כשמתבגרים ומזדקנים. תחתור לשלמות, ואז הקהל יקבל את זה וגם העולם".
באיזה אופן אתה מתחבר ליצירה שלו?
"בריקוד שלו יש הרבה הבעה, ואני חושב שהיצירות שלו מבטאות אסתטיקה של צורה שמתחברת להרמוניה. הן מפוצצות הגות, יש משהו פילוסופי ביצירה שלו: מוות, חרדה, הומוסקסואליות, אבל גם שמחה. ליכולות האלו בעיקר התחברתי. היום בוודאי לא הייתי רוצה שיעשה משהו אחר, כי הוא עושה את הדבר האותנטי שלו".
ולאור הדמות החינוכית - אפילו קצת נוקשה - שלך, איך התמודדת עם היציאה המוחצנת מהארון?
"היה לי לא קל גם עם ההומוסקסואליות שלו. מהיום הראשון אמרנו לו 'אנחנו איתך, אתה איתנו, אוהבים אותך', אבל הפנמת ההומוסקסואליות הייתה תהליך קצת יותר מורכב, כי אדם צריך להפעיל את היכולת המחשבתית והאינטלקטואלית כדי להכניע את הצד האמוציונלי, את הרגש".
כמנהל ומחנך נתקלת ביום יום בתלמידים עם צרכים חריגים, איך הרגשת עם ההגשמה העצמית של עידו, שנחשבה שונה באותה התקופה?
"הייתי בעצם צריך להחיל את הערכים הפילוסופים והתובנות, שהייתי חזק בהם כשלא דובר במשפחה הקרובה. פתאום הילד שלי הולך קצת הצידה, בדיוק מה שאני מדבר עליו, נואם עליו, מרצה עליו בכל מיני מקומות במערכת החינוך. הנה זה קורה במשפחה, ועכשיו המבחן שלך, לא הדיבורים שמרתקים אנשים ואומרים: וואלה, אלו מילים".
עכשיו אתה "אבא של עידו", ולא הוא הבן שלך.
"בוודאי שאני מאד גא בו. סטודנטים בחוג למדעי ההתנהגות במכללת עמק
עידו תדמור פסטיבל מחול שלם מרכז ז'ראר בכר
"הדבר מחמיא ונהדר, זה לא מזיז לי הרבה ההצלחה הסלבית שלך", ממשיך פרופ' תדמור. "מה שכן נוגע בי, מרגש אותי ומזליג לי דמעות, זו היצירתיות וההתייסרות במובן היותר מופשט של העניין, בבעיות והדילמות. זה מה שמעורר אותי".
"אני אותו ילד שמן שהייתי"
על פניו נראה כי האב והבן הם שני הפכים גמורים. חיטוט פרוידיאני מתחת לפני השטח, מגלה כי מלבד דמיון חיצוני ספג תדמור הבן מאביו את המשמעת העצמית, הכמעט סיזיפית. בעוד ישעיהו הגיע לתואר פרופסור ומעולם לא הפסיק ללמוד עוד ועוד, עידו מקדיש את מרבית שעות היום לאימונים מפרכים על תנועות, פילאטיס ומכון כושר, כדי להמציא את עצמו מחדש. חוש הביקורת העצמית מגלה קשיחות רבה יותר דווקא בדור הצעיר. עדות טרייה לכך היא תערוכה אליה הצטלם לאחרונה, במסגרתה התבקש לכתוב את דעתו על האופן בו תופסת אותו החברה מצד אחד, ועל האופן בו הוא תופס את עצמו מהצד השני. "כתבתי שאומרים עלי שאני חתיך הורס, אבל אני בעצם אותו ילד שמן שהייתי".למרות ההכרה הרשמית בך כרקדן ידוע אתה עדיין לא שלם עם עצמך?
"היום רואים אותי בתור עידו הרקדן, המצליח, מטופח מבחינת הגוף, נראה יותר צעיר מבחינת הגיל שלו, בעל קריירה בינלאומית. גם הטלוויזיה נתנה לי פריצה מטורפת, למרות שאני בסך הכל שופט בתוכנית ריאליטי, זה הכל. אבל אני רואה את עצמי בתור אחד שצריך לקום בבוקר, לעשות עבודה קשה כדי להראות טוב, לשרוד את עולם המחול, להמשיך להצליח ולהיות טוב מספיק כמו אלו שצעירים ממני בהרבה מאד שנים, אם לא טוב מהם. אני עדיין אותו ילד פגיע, מאד לא מקובל, שתמיד שצריך להוכיח את עצמו. סוג של אנורקסיה מחשבתית".
התקופה בה הקדיש תדמור את זמנו למופע שלו, "רוקד", שעלה ברחבי הארץ, עומדת להסתיים ברביעי הקרוב, עם עליית העונה השניה של "נולד לרקוד" ("קשת", ערוץ 2). הפעם תעלה העונה עם נבחרת מורחבת של 20 מועמדים. כיו"ר חבר השופטים הוא יידרש להכריע על יורשו של אור כחלון, ובמקביל ינחה תוכנית-בת באינטרנט, ינחה ויערוך תוכנית הדרכת-מחול ב- VOD והתנדב להוביל את קמפיין הוועד למלחמה באיידס. "במשך הרבה שנים עשיתי מה שאף יוצר אחר לא עשה, יצרתי כל שנה יצירה גדולה לערב שלם, ובעצם אף פעם לא לקחתי פסק זמן שלם לנוח ולהתרענן. המצברים שלי כבר היו ריקים לחלוטין אחרי היצירה האחרונה שלי, שבאמת גירדה את הקרביים שלי. אני חושב שהשנה הזו הייתה טובה כי התרחקתי, חוויתי ונחשפתי לעולם אחר".
איך השפיע עליך המעבר מהבמה האמנותית של המחול למעמד של סלב?
"מצאתי את עצמי מתעסק בדברים שלא התעסקתי בהם קודם, אני משער שהדברים האלו ישתלבו בצורה משמעותית ביצירה הבאה שלי. למיכל אמדורסקי יש את השפה שלה, שהיא חצי עברית חצי אנגלית, והמילה החדשה שלה היא שבנ"ג: ראשי תיבות של 'שואו ביזנס גלאם'. ליצירה הבאה שלי אני אקרא שבנ"ג, היא תדבר על מה באמת קורה מאחורי המצלמות. על הצד האפל של הסלבריטאיות, מה קורה מאחורי החתימות, מה קורה מאחורי הסטיילינג, הלבוש, המסיבות וכל הדברים האלו".
מה באמת קורה שם? איך זה מרגיש?
"עצוב מאד אני חושב. בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך כאילו מקבל את מה שנראה כמו כל כך הרבה אהבה מכולם, אבל אתה מוותר על הרבה פרטיות בחיים האישיים שלך. למשל בעניין של זוגיות, הרבה יותר קשה למצוא מישהו שמוכן להיות אפילו בן הזוג שלי, כי אתה כל הזמן מול המצלמות וחשוף לתקשורת. הזוגיות האחרונה שלי נתקלה בהרבה בעיות, הרבה אנשים ראו בנו מייצגים של הקהילה. זה פגע ונגס ובסופו של דבר חזרתי הביתה לבד. אני רואה הרבה שלא שורדים את הדבר הזה, גם בקהילה של הסטרייטים".
אז מבחינתך החוויה הטלוויזיונית היא לא דבר משמח?
"זה ויתור גדול, אבל המחקר וההתעסקות היא הדבר המשמח. האודישנים היו בשבילי חוויה מדהימה, ראיתי שיש דור חדש של רקדנים שצומח בארץ ואני מאחל להם שישרדו את הקשיים, כי זה תחרותי ושוחק. התשובה החשובה ביותר להישרדותו של רקדן היא היכולת לקום כל יום בבוקר, בין אם אתה חולה, או עם שברים באצבעות או עם נקע, גם אם לא בא לך ללכת - ופשוט לעשות את השיעור".
תדמור. משמעת עצמית גבוהה
צילום: רפי דלויה
מומלצים
