אורי, תעשה לי כפית

הוא חמוש בסוללה של עורכי דין שמאיימים בתביעות דיבה על כל מי שמעז לחשוף את תעלוליו. לעתים הוא מפסיד במשפטים הללו – אבל למה לקחת צ'אנס? לכן, לא מראה המומיה המחוייטת ולא מבטיו מזרי האימה של אורי גלר למצלמה מונעים ממני לקשר כאן לכל האתרים בהם נחשפו כבר כפיות מעוקמות ומצולמות בקלונן, אבל בלי רמז אי אפשר: תתחילו בוויקיפדיה בעברית ותשפטו בעצמכם.

עם זאת, לכל אחד מגיע קאמבק, במיוחד אם כוכבו דרך בשנות השבעים. גם לקוסם מוצלח שמקפיד לטעון שהוא לא קוסם.

הוא מפציר בקהלו שיהיו "פתוחי מוח", ועם כל הכבוד – גם במחלקה הנירוכירורגית בהדסה זה לא קל. בתבשיל דל-המרכיבים שרקחו לו, מין "המתמחה" פוגש את "כוכב נולד", הקפידו במיוחד על חוסר-חן קיצוני. האולפן נראה עני ולא מושקע, ומישהו שכח שמשחקי תאורה הפסיקו להרשים אותנו בארוויזיון של שנת 79. אלי אילדיס בתפקיד המנחה מגדיר מחדש את המונח "פרוֶוה", גלר עצמו נראה מהוסס עד רובוטי והפתאים שנגררו אל הבמה מוכיחים שוב שאפשר לעשות חיל רק מהיותך פרצוף מוכר שמוכן להשתטות. אם הפרצוף שייך למרגול, לשירז טל או לאורי גוטליב – מה טוב. זה האחרון יכול אפילו לגרור את אותה חולצת-יורם לא מגוהצת ממועדון הלילה של ארז טל לבחירת היורש של אורי גלר, ואף אחד לא יתלונן.

ולמתמודדים: כולם כבר הצטיידו בחלק חשוב ממורשתו של אורי גלר, והוא – חוסר רצון בולט לחייך כשהם חוגגים בנכלוליות קטנה וזעירה שהוא מודע לה היטב, וחלק מן הצופים קצת פחות. לפעמים זה פאתטי ועתיק כמו משחקי ה"תפתחו דף, כל דף" בספר שהקוסם השאפתן רועי זלצמן מביא מהבית. לפעמים זה ביזארי. יוני גרסין מרשים במיוחד ברצינותו, אין לי מושג כיצד הוא שובר כוסות אבל בורותי איננה מעידה על כישוריו העל-חושיים אלא על בורותי בלבד. לעומת זאת, אני יודעת היטב כיצד הוא קורא את מחשבותיה של מרגול שמתבקשת לשחרר אנרגיות שליליות למסך. תאונות, הוא אומר לה והיא נדהמת כיאות. תחקיר קטן, וכל אחד יכול לנסות את זה בבית. תאונת הדרכים של מרגול איננה סוד מדינה, בדיוק כפי שכפיות אינן מתכופפות מאליהן – במיוחד אם מדובר בכפיות שאורי גלר לא מכיר מהבית ובכלל לא נוגע בהן.

בקרוב אצל ג'קסון

כל זה ועוד ידוע היטב ליוצרי מופע הקסמים העלוב הזה, ולפיכך צריך לברך אותם על מתן דגש הולם למופע ולא לטענות הטפשיות על יכולות על-חושיות. ולא, אורי גלר אינו "הראשון בעולם שהפך את העל-חושי למופע בימתי". כבר בחצרו של פרעה במצרים התהדרו ביכולת הזאת, וכבר אז, אני מניחה, השתאו כמה זמן הבלוף יחזיק מעמד. כאז כן עכשיו, אנשים מעטים בלבד העריכו נכונה את עוצמותיה של האיוולת האנושית וגם התפרנסו ממנה לא רע. אורי גלר מיוחד רק בהתעקשות שלו שלא להיקרא קוסם.

"ישנם הרבה אנשים שיש להם איכויות וכשרונות אבל הם לא יכולים לעלות על הבמה", אומר גלר בעצמו ומסכם את גבולות היכולת שלו. לפיכך הוא אומר, "אני רוצה לראות פה אקטים של פרפורמנס", וזה מה שראינו. היה עצוב: למרות המחוייטות,

למרות נוכחותו של אריה עמית על תקן שופט-על, למרות הפרצופים המוכרים שנגררו למסך. תמיד עצוב לראות עד כמה מוכנים בני אדם בוגרים ומיושבים בדעתם לתת לחוסר-הידיעה שלהם להוליך אותם שולל במקום לנסות ולברר מה באמת קורה מול עיניהם המשתאות.

ומה יירש היורש של גלר? את הזכות להיות חבר טוב ומליץ יושר של מייקל ג'קסון? את סוללת עורכי הדין? את הצורך לשמור על הנכלוליות בסוד כמוס ולא לדווח לעולם שחלק מן השעונים המקולקלים יתחילו לתקתק לדקות ספורות מעצם הטלטול? את ההימנעות המכוונת מבדיקה מדעית רצינית ומבוקרת? אולי את הזכות לעמוד על הבמה ולרעוד מפחד מפני חשיפה? כל אלה, אפילו בתוספת ערימת כפיות וחוזה הופעות במקאו, הופכים את "אורי גלר מחפש את היורש" לפיסת-בידור עבשה שרק תגביר את דיכאון-מוצאי-שבת שלכם. תנסו את זה שוב בבית?