שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לא הבטחתי לך

    הוא מצחיק, פגיע, מגוחך, כפייתי, תזזיתי, בלתי נסבל ומקסים. השחקן יואב בר-לב סוגר עשור בתיאטרון חיפה וזוכה סופסוף לתפקיד ראשי קורע של גבר שמנסה להסתגל למעמדו החדש

     

     

    בגיל ארבעים אדריאן הוא כבר לא בדיוק מה שהיה. אם פעם היה קורע את רחבות הריקודים, הופך כל מסיבה לתירוץ למרכז אליו את העיניים וכל שיחה בין חברים להברקה ולמירוק האגו, עכשיו הוא בעיקר עייף. לאורה אשתו, מושא אהבתו ותשוקתו, הולכת ומתרחקת ממנו, או כך הוא חושב. מערכת היחסים ביניהם, כפי שהיא מצטיירת בראשו, היא דו-קרב לחיים ולמוות, זמזום אינסופי, ריקוד טנגו שמכניס אותו לסחרור בעיקר כשאיזה מרסלו צעיר, שמכרכר סביב אשתו, נכנס לתמונה.

     

    "טיפול בטנגו", עיבוד למחזה ארגנטינאי שכתב אוסקר מרטינז, מציג בימים אלה בתיאטרון חיפה בגרסה שתרגם, עיבד וביים השחקן רוברטו פולק. זוהי למעשה ההצגה הראשונה שפולק מביים והתחושה שמביאה איתה ההפקה היא רעננות שמזה שנים לא הורגשה בחיפה. הדרמה הקומית שרקח פולק לארבעה שחקנים סובבת סביב כוכב הערב, השחקן יואב בר-לב. בגיל 40, כשהוא סוגר עשור בתיאטרון חיפה ומצויד בסבלנות של בדואי מפוכח, בר-לב מקבל סופסוף תפקיד ראשי שמתלבש פיקס על כל קימורי הכישרון שלו. הוא מצחיק, פגיע, מגוחך, רדוף שדים, אובססיבי, תזזיתי, בלתי נסבל ובו זמנית מקסים או בקיצור - כל מה שצריך בשביל להפוך תפקיד לממתק.

     

     

    אני העוגן שלי

    בר-לב, ירושלמי שגדל בראשון לציון, התגלגל ללימודי המשחק במקרה. "תחושת בטן הובילה אותי לניסן נתיב ואני מודה על המקריות הזו, שבזכותה פגשתי אדם מדהים שלימד אותי המון", הוא אומר. כשבר-לב מדבר על משחק העיניים מנצנצות. "זה מקצוע מרתק שנותן יומיום סיפוק אדיר. מקצוע שמשאיר אותך תמיד דרוך ועל הקצה".

     

    מי שסוחב עליו את השנתון הנכון, זוכר אותו אולי מ"תוסס" – האב טיפוס של תכניות הטלוויזיה הישראליות לבני הנעורים. "סיימתי את הלימודים בסטודיו, שיחקתי בהצגה של מיקי גורביץ' שרצה בקאמרי והתגלגלתי לטלוויזיה. 'תוסס' היה נחמד אבל מבלבל. לא בדיוק הבנתי את המדיה הזו ולא ידעתי מה מצפים ממני". אחר כך חזר לתקופה קצרה לתיאטרון הרפרטוארי אבל לא מצא את מקומו. "לא הייתי המלט של המחזור, קיבלתי תפקידים קטנים והחלטתי ללכת".

     


    לא קל להסתגל לשחרור שלכן

     

    עם חנוך רעים, חבר מהסטודיו, הוא כתב את "טיול לכוכב הגבינה", הפקה עצמאית לילדים שהעמידה אנשים בתור לקופות הכרטיסים. הניסיון הזה היה שיעור חשוב. "בפעם הראשונה בחיי הבנתי שיש חיים מחוץ לתיאטרון הרפרטוארי, שאפשר לעשות דברים לבד, אפשר ליצור ולהצליח". ההפקה חרשה את הארץ והציגה בפסטיבלים רבים בחו"ל, תורגמה לאנגלית וגרמנית והועלתה כהפקה מקומית בקנדה ובגרמניה. "ברגע שעשינו את זה אמרתי לעצמי שבחיים לא אפסיק ליצור לבד לא משנה מה אעשה. בשבילי הפרויקטים העצמאיים הם עוגן שממנו צריך היה לשאוב הרבה אומץ בשביל לחזור לרפרטוארי".

     

    שחקנים חולמים על חוזה בתיאטרון רפרטוארי ואתה טוען שצריך בשביל זה אומץ?

     

    "יש משהו ברוטינה הזאת שמאוד מרדים. משחק, כשהוא רדום, לא מעניין. שחקן צריך לנער את עצמו כל הזמן וברגע שאתה מחוץ למערכת, אתה חייב להמציא את הגלגל בכל יום מחדש. במובן זה צריך אומץ ולכן אמרתי שלקח לי זמן להעיז ולחזור לרפרטוארי".

     

    למרות שאתה חי בתל אביב, אתה סוגר עשור בתיאטרון חיפה. זה מתוך אידיאולוגיה פרו-פריפריאלית?

     

    "הגעתי לחיפה כי הציעו לי הצעה מעניינת ונשארתי כי ההצעות הבאות היו טובות. לא עברה עונה בלי תפקיד שאתגר וריתק אותי. זה לא שלא פזלתי ל'קאמרי', 'בית ליסין' או 'הבימה'. ברור שיותר נוח קל"ב, אבל אני באמת אוהב את התיאטרון הזה. הצוות של השחקנים והעובדים נפלא ויש תחושה של בית גם אם לפעמים הוא מקרטע".

     

    בשנים האחרונות ידע תיאטרון חיפה הרבה מאד תהפוכות. זה עוגן די בעייתי להיאחז בו.

     

    "אני העוגן שלי, לא התיאטרון. לכל תיאטרון יש עליות וירידות ואצלנו הנפילה היתה קשה. לתיאטרון קטן עם מעט מינויים קשה לספוג נפילות, וכשאחת באה אחרי השנייה זו מכת מוות בעיקר עם מתחרה כל כך חזק כמו תיאטרון הצפון. למרות זאת הייתי רגוע, ידעתי שמעז יצא מתוק, שמפה אפשר רק להתרומם"?

     

    עם המינוי של עודד פלדמן לתפקיד מנכ"ל התיאטרון אפשר לומר שהתייצבתם?

     

    "אי אפשר לדעת. בסופו של דבר זה יימדד בכסף. אנחנו זקוקים למינויים ואין לנו את הפריבילגיה של תיאטרון החאן שיכול להתמקד רק בהפקות קטנות לקהל של 5000 מינויים ואולם של 250 איש. יש לנו במה שצריך להאכיל והיא מכתיבה התפשרות.  לגבי עודד פלדמן, לפעמים כשאני מסתכל עליו אני מחפש את כוס הוויסקי והסיגר. הבנאדם מנהל כמו בז'ורנלים. כשהוא נכנס לחדר נכנס מנהל, ותיאטרון חיפה צריך בדיוק אחד כזה. אני נורא שמח שהוא בא, אני אוהב את הגישה הרגועה והמפוכחת שלו ואינשאללה שיעיף אותנו קדימה".

     

    גיהנום פוסט מודרני

    לשאלה מדוע נדרש לחכות עשר שנים ולקולגה, רוברטו פולק, בשביל לקבל תפקיד ראשי בהצגה, הוא משיב: "כי היתה לי סבלנות. זו לא היתה המטרה והאמת היא שמעולם לא הרגשתי מקופח, הייתי עסוק בשלי וזה ממש בסדר".

     

    העבודה עם פולק, חבר ותיק עמו חלק לא פעם את הבמה, היתה בשבילו חוויה. "היה נפלא. אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב שלא צריך לבזבז מילים. דווקא בגלל שזו הפעם הראשונה שהוא מביים, זו היתה מלחמה לחיים ולמוות והלכנו עם זה עד הסוף. הוא לא התפשר על כלום ובגלל שהוא מכיר אותי הוא ידע בדיוק איפה ללחוץ. זו מתנה, אבל זה גם סיוט כי הוא לא הניח לי לרגע".

     

    בהצגה אתה מגלם גבר שתקוע בזוגיות מהגיהנום. מזדהה?

     

    "ברור. כלומר לא מאצלנו, הזוגיות שלי מושלמת, אבל התחושות שהוא מדבר עליהן מוכרות. זה מחזה בלי הנחות שמדבר על זוגיות פוסט מודרניסטית מנקודת המבט של הגבר ומה לעשות כולנו שובינסטים. צריך לומר את זה - בנות, בתוך מהפיכת השחרור הפמיניסטית אנחנו, הגברים, הלכנו לאיבוד. תמיד הייתן עזר כנגדנו ואז ביקשתן שוויון שזה בסדר גמור. אתן מצפות מאתנו שנהיה רגישים, שנקשיב, שנדבר, שנהיה עדינים, שנבכה בסרטים, שנבין לליבכן, שנהיה רכים ועגולים ובקיצור – מטרוסקסואלים. אבל במיטה אתן רוצות שנקרע לכן את התחתונים, אז איפה אנחנו קיבינמט? מה אתן רוצות מהחיים שלנו?"

     

    שתג'נגלו, מה זאת אומרת?

     

    "בדיוק, אבל זה לא קל. על זה המחזה. אני אוהב את אדריאן כי הוא קרוב אלי ולכל מי שאני מכיר. אני נוסע על אופניים ברוטשילד ואני רואה מלא אדריאנים ולאורות ולא קל להם. אני רואה זוג מגיע למפגש חברתי ולאשה השתחרר הברז – היא מצחיקה, היא מגניבה, היא המרכז. הגבר שלה יעשה לה את המוות בלילה. על זה ההצגה. זו לא הצגה ששופטת, אבל על זה היא מדברת, על קשיי ההסתגלות שלנו לשחרור שלכן".

     

    לאורה היא מכה אבל אדריאן הוא אסון טבע לא פחות ממנה. זו מלחמה.

     

    "אני לא סותר אותך אבל זה לא שאני נהנה מזה. מה ביקשתי בסך הכל, סקס בבוקר? הגבר הזה איבד את הביטחון שלו, הוא מרגיש שהוא צריך לרוץ, להתאמץ ולהזיע בשביל להשיג אותה, לעמוד בציפיות. בגיל 40 אתה פתאום קולט שהבחורה החמודה שעוברת מולך מסתכלת דרכך על איזה ילד מטומטם בן 24 ואז אתה אומר לעצמך: ברור, למה שהיא תסתכל עליי?".

     

    זה אדריאן מדבר?

     

    "לא, זה אני. זה לא קל. כשאתה בן 40 ואתה חי זוגיות רבת שנים – ושלא תביני לא נכון הזוגיות שלי היא בועה קטנה ומתוקה – האהבה משתנה. אתה מסתגל לשינויים לפעמים בהצלחה ולפעמים פחות. יש תקופות שפתאום הבת זוג שלך לא מרגשת אותך יותר. נקודה. כלום. זה סוג של משבר. פתאום זה בא מכיוון אחר, משהו מתעורר וזה שוב שם, אבל אחרת. זה קורה גם הפוך, שאתה פתאום משעמם את בת הזוג. שוב, זה לא קורה אצלי כמובן. האשה שלי קורעת ממני את הבגדים כשאני נכנס הביתה, לפעמים אני צריך לצאת לחופשה. לא נשמע אמין, מה? מה לעשות, אף אחד לא המציא את הגלגל וכולנו אותו הדבר. זוגיות היא דינמית וכשאתה מרגיש ככה שפתאום אשתך, חברה שלך, בת הזוג שלך מצטננת – זה מלחיץ. זו הסיטואציה שבה אדריאן נמצא בה ואני מכיר את הסיטואציה הזו".

     

    הוא מדבר על דברים שבדרך כלל לא אומרים.

     

    "הוא מדבר לעצמו, כל מה שהוא אומר זה מחשבות שמתרוצצות לו ולכולנו בראש. הוא מנהל שיחות דמיוניות עם אשתו הישנה ועם הפסיכולוג שלו. זה בראש שלו, הכל בראש שלו וזה מה שעושה את המחזה הזה לנדיר".

     

    כמו הזוגיות שלך בהצגה, תיאטרון חיפה הוא מיקרוקסמוס של מלחמת קיום. איך אתה רואה את התיאטרון ממשיך לשרוד במציאות הרייטינגית הזו?

     

    "אין לי תשובה גורפת. אני חושב שכל עוד לא נהיה מונעים מפחד לאבד את הקהל, לא נאבד אותו. כל עוד נעסוק בדברים שמטרידים אותנו ומציקים לנו, נדבר אל עצמנו ודרכנו אל שאר האנשים. אנחנו חייבים לפעול מתוך ביטחון בחוויה האישית ומבחינתי שקספיר, מיטלפונקט וחנוך לוין הם כולם תירוץ בשבילי לעלות לבמה. אם אני אצליח להתרגש, להידלק, להיגנב, להיטרף – זה ייגע. זה חייב לגעת".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מייקל מן
    בר לב. חייב לגעת
    צילום: מייקל מן
    לאתר ההטבות
    מומלצים