מי חצב את נקְבת השילוח בירושלים?
תיארוך בשיטות מודרניות מאשר כי הנקבה נחצבה בתקופת בית ראשון. כך מסייע המדע לשפוך אור על מקומות ואירועים היסטוריים
"ויתר דברי חזקיהו, וכל גבורתו, ואשר עשה את הבריכה ואת התעלה, ויבא את המים העירה - הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מלכים ב' כ', כ')
כך מתאר התנ"ך את בניית מפעל המים הידוע בשם "נקבת השילוח". המנהרה מוליכה את מי הגיחון, המעין בעמק קדרון שהוא היחיד בקרבת ירושלים הנובע בכל ימות השנה, אל תוך חומות עיר דוד. כבר לפני מספר שנים ד"ר עמוס פרומקין מן המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ד"ר אריה שימרון מן המכון הגיאולוגי וד"ר ג'ף רוזנבאום מאוניברסיטת רדינג השתמשו בשיטות תיארוך מודרניות וקבעו, כי חציבת הנקבה התרחשה כ-700 שנה לפני הספירה, ולפיכך אפשר לשייכה בבטחה לחזקיהו מלך יהודה (727-698 לפנה"ס).
עד לגילוי, סברו רוב החוקרים שנקבת השילוח נחצבה בימי חזקיהו מלך יהודה, בהתבססם על טקסטים קדומים: הטקסט התנ"כי (ראו גם דברי הימים ב' ל"ב) וכתובת השילוח שנמצאה בתוך הנקבה (על אף שבכתובת לא מצוין במפורש מי חצב את הנקבה). בשנים האחרונות הועלתה הצעה שהנקבה נחצבה מאוחר יותר, בתקופת החשמונאים. לפיכך, התעצם הצורך בתיארוך בלתי תלוי שלא יסתמך על טקסטים קדומים.
שיטות תיארוך מודרניות מאפשרות בעיקרון תיארוך בלתי תלוי של מבנים היסטוריים המתוארים בתנ"ך, אבל יישומן בפועל קשה בגלל השתמרות נמוכה, קשיים בזיהוי, היעדר חומרים בני תיארוך וגישה מוגבלת לאתרים פולחניים דוגמת הר הבית ומערת המכפלה.
החוקרים השתמשו בפעם הראשונה בשיטות רדיומטריות כדי לתארך מתקן המוזכר בתנ"ך. שיטות התיארוך הרדיומטרי מתבססות על "שעון" ההתפרקות של איזוטופים רדיואקטיביים כמו פחמן 14 בחומרים מן החי או אורניום 238 המצוי בנטיפים.
החוקרים התמקדו בתיארוך חומרים טבעיים ומלאכותיים שהצטברו או הונחו על קירות המנהרה ותקרתה. הם קדחו 15 קדחים לכל אורך המנהרה ובדקו את הרכב הטיח האוטם אותה. התברר ששכבת הטיח העתיקה ביותר הונחה על הסלע מיד אחרי החציבה. פיסת עץ וחלקים של צמח שנפלו ועורבבו בטיח בעת הכנתו ושנמצאו בתוך השכבה הזאת אפשרו תיארוך באמצעות פחמן 14. תיארוך זה הביא את החוקרים למסקנה שהנקבה נחצבה בשנת 700 לפני הספירה או מעט קודם לכן.
חיזוק נוסף לטענה שהנקבה נחצבה בימי בית ראשון נמצא בתיארוך נטיף סלע התלוי מתקרת המנהרה, כארבעה מטרים מעל למים הזורמים בה. הנטיף שצמח לאחר החציבה תוארך באמצעות קביעת היחס בין איזוטופים רדיו-אקטיביים של היסודות אורניום ותוריום (U-Th Dating) המצויים בו. מן הבדיקה התברר שגיל הנטיף הוא כ-2300 שנה, ולכן המנהרה עתיקה עוד יותר. קביעה זו פוסלת את האפשרות שהנקבה נחצבה בתקופת החשמונאים.
הפרויקט המורכב של חציבת הנקבה הזרים את מי מעין הגיחון לתחומי חומות ירושלים ובכך הגן על משאב חשוב זה בעתות מצור. "הנקבה שאורכה כחצי ק"מ נחצבה בלא שימוש בפירים, והמחקר שלנו מקדם את ההבנה מתי חלה פריצת דרך טכנולוגית חשובה זו," אומר ד"ר עמוס פרומקין מן המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. לדבריו, בשיטה הפשוטה יותר, המצויה בשימוש אלפי שנים, חוצבים פירים אנכיים לאורך התוואי המתוכנן, ובתחתיתם חוצבים מנהרות אופקיות שקל לחברן זו לזו. המחקר מלמד גם שנקבת השילוח היא מן המתקנים הקדומים ביותר המצויים בשימוש עד היום.
לפנייה לכתב/ת 
אתר נקבת השילוח בירושלים
צילום: גילי סופר
