שתף קטע נבחר

גבירותי, נמצא הפיתרון לדיכאון החורף

כמו גם לחוסר שמחת חיים, פתיל קצר ועצבים רופפים: נשים שעשו הסבה מקצועית לתחום מספרות לשירלי פרקש על ההחלטה להתמסר לתשוקה שבריקוד. ושירלי, בחורה עצבנית מטבעה, ניסתה להפריע לשיעור ריקודי בטן. צפו כדי להיווכח

שירלי פרקש, בחורה עצבנית מטבעה, ניסתה להפריע לשיעור בריקוד בטן, אבל גם היא לא הצליחה לעצור את שמחת החיים של ששת המדריכות המדופלמות, תגליות אחת אחת, אותן אפשר יהיה לראות בפסטיבל מחול מזרחי שיערך באילת בינואר הקרוב: יהלום הדר, גל שימרון, סמדר לבקוביץ', ליאור בר, נורית קפלר-סלוק, ועל כולן מנצחת השגרירה הגדולה של המחול המזרחי בישראל: אורית מפציר. עכשיו תוכלו לדעת למה "שימי בא לביקור" ואיך מרגיש "גמל צמא במדבר", איך עושים "עץ" ולמה החיוך לא יורד מהפנים. המלצה חמה להתעוררות נפשית, חושנית, ומעלפת.

 

 

הסבה מקצועית לריקודי בטן

 

הביטו בנשים המרשימות האלו. כל אחת מהן היא אישה ומלואה, ולכל אחת היתה גם קריירה מצליחה בתחומים שונים, אבל כולן זנחו אותה לטובת שיגעון ריקודי הבטן. נשים שעזבו עבודה מסודרת למען ריקודי הבטן, מספרות ללאשה על החושניות שבריקוד, על תגובות בני המשפחה ועל הסיפוק שבריקוד.

 


(עומדות מימין לשמאל: יפה עזרא; סוזנה שפריר; דורית ייני.

יושבות, מימין לשמאל: יעל מואב, ורותי (ג'אדי) יעקב. (צילום: שרון בק)

 

שבע שנים עבדה יעל מואב (44, נשואה ואם לשניים מירושלים), כדיאטנית, והצליחה מאוד בתחומה.

היום היא מנהלת את "ערבסק", המרכז שהקימה,למחול מזרחי וללהקות ייצוג, ומלמדת מחול מזרחי.  

"מהר מאוד בניתי לי שם וקהל לקוחות נאמן וזכיתי לפרנסה טובה", מתארת יעל את התקופה שלפני ריקודי הבטן, ובכל זאת, דבר אחד הפריע לה, לדבריה. "לא יכולתי להיכנס לאף מסעדה בירושלים, כי תמיד הייתי הורסת למישהו שם את התיאבון. ממש, שוטרת תזונה. לא אהבתי להיות במקום הזה".

 

  • בכל זאת, בנית קריירה, למה ויתרת עליה?

 

"זה מקצוע נורא מתסכל. רוב האנשים לא מצליחים לרדת במשקל, כך שהרגשתי שאין לי זכות להגיד לאף אחד מה לאכול. להבדיל מזה, אין מצב שאני לא מצליחה ללמד מישהי לרקוד. היום, כשאני מלמדת נשים ריקודי בטן, המילה דיאטה לא יוצאת מפי, ובכל זאת הקילוגרמים נושרים. מישהי התחילה ללמוד אצלי בקיץ וירדה 12 קילו, ויש אפילו אישה מבוגרת שירדה 70 ק"ג".

 

"במרוקו נשים מבית טוב לא רקדו"

 

רותי (ג'אדי) יעקב (בת 45, אם לארבעה ממעלה אדומים), הייתה פקידה בסוכנות ביטוח. היום היא מדריכת ריקודי בטן בסטודיו עצמאי שלה, ומעצבת אופנה ואביזרים למחול מזרחי. רותי מספרת שתמיד הייתה הרקדנית של המשפחה. היא גדלה על מוזיקה מרוקאית, וזוכרת את החאפלות שאביה ארגן בביתם, עם רקדניות הבטן. "בסתר לבי תמיד שאפתי להיות כמותן, אבל זה היה אסור. אמא שלי אמרה שזה לא מכובד ושבמרוקו נשים מבית טוב לא רקדו. כל שבת טיילנו בעיר העתיקה בירושלים ותמיד הבטתי בקנאה גדולה על המטבעות התלויים בצעיפים המרשרשים ברוח, והקשבתי למוזיקה שבקעה מהחנויות. אני זוכרת שכשהתקשרתי לסטודיו לריקוד, השאלה הראשונה שלי הייתה: 'אני שמנה מאוד, האם זה מתאים לי?' בשיעור הראשון היו לי פרפרים בבטן ממש כמו לפני מפגש ראשון עם אהובי. מאז, בכל יום שישי, עזבתי את המטבח, הבישולים וההכנות לשבת וקודם כל הלכתי לחוג. העשייה לעצמי ולנפשי הייתה הכי חשובה".

 

סוזנה שפריר (בת 32, נשואה ואם לשתיים מגדרה), עבדה במערכת החינוך כעשר שנים, והיתרונות הבולטים בעבודה הזו לגביה היו הסיפוק מהקשר עם הילדים ושעות העבודה הנוחות. למרות זאת, תמיד חשה תסכול שנבע מהשקעה רבה שלה לעומת חוסר בתגמול ובהערכה מצד המערכת. היום היא רוקדת בלהקת "קדין", ומלמדת ריקודי בטן ב"ערבסק" ובבתי ספר למחול.

לריקודי בטן הגיעה אחרי שעברה משבר לאחר לידה שנמשך תקופה ארוכה. "חיפשתי משהו שידליק אותי, משהו בשביל הנפש. שאלתי את עצמי מה הדבר שתמיד אהבתי לעשות, לפני שהחתונה והלידות קטעו אותו, התשובה הייתה – הריקוד. החלטתי שאת השלווה והשמחה שאותן אני חשה במהלך הריקוד אכניס לחיי היומיום שלי, לבית, למשפחה. החלטתי שארקוד את החיים, וזה מה שאני עושה באהבה רבה ובחיוך".

 

"קשה לי לראות את עצמי יושבת על כיסא עד גיל 65"

 

יפה עזרא (בת 40, נשואה ואם לשלושה מאשקלון), הייתה חשבת באיגוד ערים לכבאות, וכשבחרה בריקוד, היה עליה לצמצם את המשרה. "התפקיד הזה דורש אחריות מרובה, טיפול בתקציב, בנקים, ניהול פיננסי, משכורות וכד'. נהניתי מהקידום, מהקורסים, מצוות העובדים, אבל כמובן שיש רוטינה יום-יומית וזה באופן טבעי שוחק. קשה לי לראות את עצמי יושבת על כיסא עד גיל 65, וכדי להשקיע בחלום שלי, הייתי צריכה לוותר על חצי יום עבודה כדי שאוכל להשקיע את עצמי לגמרי בסטודיו למחול מזרחי. בריקודי בטן אני רואה את העתיד שלי".

 

לפני 14 שנים ידיד של דורית ייני (בת 51, נשואה ואם לשניים מפסגת זאב), הפציר בה להתלוות אליו לשיעור. היא נשבתה

מיד בקסמי הריקוד והקדישה שעות לאימונים בבית. "באותה תקופה לא היו חוגים לריקודי בטן תחת כל עץ רענן, כפי שזה היום. הייתי מחליפה שני אוטובוסים כדי להגיע לשיעור. לאחר שנה כבר מצאתי את עצמי כמורה מחליפה. אז כבר הייתי עמוק בעניין, אבל עדיין עבדתי כמזכירה. רק כעבור שלוש שנים החלטתי לעזוב את העבודה ולהקדיש את זמני לריקוד".

למה לא המשכת לעבודה כמזכירה?

"עבודתי כמזכירה בחברה קבלנית הייתה סיזיפית, מתסכלת ומשעממת. כל מה שציפיתי היה רק שהמשכורת תגיע בזמן. זה לא דומה כלל לעולם הקסום של ריקודי הבטן. היום אני מסתכלת לאחור ורואה איזה תהליך עברתי. איזה אומץ נדרש לעזוב משרד עם משכורת ותנאים וללכת למשהו לא בטוח. אין ספק שעשיתי שינוי באמצע החיים, שרבות היו רוצות לעשות. אין לי שמץ של ספק שמצאתי את הייעוד שלי כמורה לריקודי בטן, כמנהלת של להקת 'קדין' ומעצבת תלבושות לרקדניות בטן".

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דלית שחם
שירלי פרקש מדווחת מלב ההתרחשויות
צילום: דלית שחם
לאשה בפייסבוק
מומלצים