צעד קטן - סרט קטן

על מה הסרט? על ילד בשם סהר ועל שלושה חברים שלו. ארבעתם הם בגיל הנורא של ההתבגרות. האפים רחבים, השיער שמנוני וההורמונים גורמים לך שכל דבר שאתה מסתכל עליו יתקשר למין. אבל חייו של סהר הם לא קלים. בחבילת הצרות שלו הוא מונה את הבעיות הבאות: חבר חולה סרטן, אמא שבוגדת באבא, אבא שפוטר מעבודתו, חבר נוסף יתום מאם, נערה שמעדיפה להקריא לו את הפרסומים האחרונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (במקום להתנשק) וכמובן זקפות ספונטניות שרק מקשות על חייו (תרתי משמע - משחק מלים עלוב ).

על כל זה אנחנו למדים בסרט מתוך חיבור שסהר כותב ונקרא "המאהב של אמא שלי" כשלפחות פעמיים נרמז לנו שחלק מההתרחשויות הן בעצם דמיוניות ורק חלק מאותו חיבור. חדי העין שבכם יגידו לעצמם: ילד כותב, חוויות מין ראשונות, התמודדות עם מוות והתפרקות המשפחה - רגע, רגע זה לא "האסונות של נינה"? אז כן, שני התסריטים יוצאים ממקומות מוצא מאוד דומים ואפילו משתפים רגעים כאלה (טקס ההצצה שנכתב עליו בהרחבה במקום אחר, האבא שלמד על נק' המבט של הילד מקריאה מקרית של היומן/סיפור שלו ועוד). ההבדל (מעבר לסגנון הקולנועי כמובן) הוא במקום שהסרטים הולכים אליו. ב"אסונות של נינה" נקודת המבט של הילד היא רק משקפת (עם עדשה מעוותת) עבורנו כדי לראות את עולם המבוגרים שסביבו - בעצם נקודת מבט מזוית מעניינת. לעומת זאת ב"צעד קטן" נקודת המבט נשארת מופנית אל עולם הילדים ונשארת שם. עבורי פה היתה הבעיה העקרית של הסרט הזה. סרט שלא החליט אם הוא מראה את עולם הילדים כמו שהוא או שנותן איזו זוית מיוחדת סטייל "נינה". מצד אחד ההתרחשויות הן מאוד תמימות ובנאליות עבור ילד מתבגר, מצד שני הילדים מדברים ומתנהגים כאילו הם היו בני 30 ומשהו וחזרו כרגע מעוד יום עבודה ארוך במשרד פרסום.

זה גם גרם לי לתהות: למי הסרט הזה מיועד? לאור העשייה התמימה והטקסטים המביכים והלא אמינים תמיד, קהל מבוגר עלול למצוא את עצמו נע בכסאו בחוסר נוחות קל. קהל ילדים, לעומת זאת (להזכירכם האולם שלנו היה עמוס בכאלה) שאוזנו פחות רגישה לדקויות של תסריט, דווקא מצליח להתחבר לקורות על המסך. נרשמו צחוקים מכל מלה גסה שנאמרה, דמעות בקטעי הבית חולים, הסמקות מכל אזכור לסקס והתרגשות רבה (כולל ה"אוווווו" הקולני והבלתי נמנע) בהתנשקות המיוחלת של הגיבור ואהובתו ובסצינה של שחרור אחד הנערים מבתוליו על ידי זונה טובת לב! כן, לא רק לפליני ולבועז דוידסון מותר - גם לשחר סגל.

מה עוד? תרשו לי לציין *לרעה* את הצילום המצויין של מנו קדוש, העיצוב המשובח והעריכה המדוייקת של שי אפלברג. למה לרעה? כי הם כל-כך מדוייקים כולם ומלוטשים בבוהק עד כדי כך שהאסתטיקה נצחה את הנשמה. כי הדיוק הזה שכל כך נחוץ כדי להעביר מסר בפרסומת של 35 שניות, מיותר כשהוא מתספר סיפור של ארוך ומורכב יותר. שם מותר קצת להתעכב על דברים, שוטים לא חייבים להימשך שנייה ועשרה פריימים + פקשוט, כתובית מבצע וסגיר תנובה. או כמו שהזוגית אמרה: הכל נראה כל יפה שנדמה שתכף יאיר לפיד ייכנס לפריים עם כוס קפה ביד ויספר על המבצע החדש של הבנק (שחר סגל ביים, דרך אגב).