שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ראיון עם אלן קנינגהם
    שיחה על זכרונות, געגועים והומור בריטי עם הנציב העליון האחרון בארץ ישראל

    עשור לאחר הקמתה של מדינת ישראל פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" ראיון מיוחד עם אלן קנינגהם, הנציב העליון האחרון של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. כהונתו של קנינגהם נמשכה כשלוש שנים (1945 - 1948) והסתיימה עם הקמת המדינה. את הראיון ערך כתב העיתון, אברהם רוזנטל, להלן קטעים נבחרים מתוכו:

     

    הוא נראה בריא ומלא מרץ, על אף 71 שנותיו ופניו, שבגלל מראם יצא לו בין ידידיו השם "סרטן", אדומים כתמיד. עלי לומר לזכותו כי דיבר ללא דיפלומטיה, ללא התאפקות כמעט. גלוי לב במידה שאדם במעמדו יכול להרשות זאת לעצמו. וארשה לעצמי להוסיף כי, אלמלא היו בחיים עוד אחדים מן המדינאים שמילאו תפקידים מרכזיים בתקופת המנדט, ודאי שווידויו של סר אלן היה שלם עוד יותר. ואולם נתרשמתי בין השיטין כי הוא נזהר מלהביא מישהו במבוכה. כיצד בכלל נולד הרעיון לראיון וכיצד יצא לפועל? בפשטות: הזמנתי שיחה טלפונית עם המספר 115 בכפר ווייטצ'רץ', היה זה לפנות ערב והגנרל חזר לביתו.

     

    "ואיזה עיתון אתה מייצג?" כששמע שמדובר בידיעות אחרונות כאילו נתגלתה התעניינות בקולו. השם מוכר לו, הודה. "כן, כן, בשעתו היה זה עיתון שגרם לי כאב ראש רב. אין דבר, האם עודכם ילדים רעים שכאלה?". הרגעתי אותו, אמרתי לו שהספקנו להתבגר בעשר השנים האחרונות. העירותי כי עצם העובדה שאנו מעוניינים להיפגש עימו, מעידה על כך. "אכן יש בזה משהו. עליך לדעת שבעשר השנים האחרונות שמרתי על מוצא פי. עם זאת, בוא אלי ואם תרצה, תוכל לסעוד ארוחת צהריים על שולחני, נפטפט ואחר כך תוכל לחזור ללונדון ברכבת של אחר הצהריים".

     

    מקץ ימים ספורים, כשהרכבת האיטית נכנסה לתחנת וייטצ'רץ' הקטנה, זכיתי להפתעה ראשונה. סר אלן המתין לי ב"ווקסהול" החדש שלו. גמרתי אומר לדחות את הפוליטיקה הישראלית לשעה מאוחרת יותר, כשניטיב להכיר זה את רעהו, אבל הוא, הגנרל דווקא פתח ב"ירייה" הראשונה:

     

    "אמרת שנולדת ברומניה, הלא כן? אמור לי, הלא ד"ר קסטנר כמדומני בא אף הוא מארץ זו?"

     

    הרצתי בפניו את כל מה שידעתי על פרשת קסטנר.

     

    "כן, קראתי על כך. זה הזכיר לי שפעם הזהרתי את בן גוריון, כשיד הטרוריסטים היתה על העליונה, שיבוא יום  והטרוריזם יתנקם בכם. כפי שאתה רואה, צדקתי".

     

    הוא ירד מהמכונית והבחנתי כי אנו נמצאים על ראש גבעה קטנה ליד מעין "ארמון נציב" בזעיר אנפין, הרחק מההמולה וההמונים, אבל למארחי היתה הגדרה אחרת: "ובכן, זהו הקיבוץ שלי".

     

    שמא נחזור אל הטרוריסטים?

     

    "אה כן, הברנשים הללו. ובכן דע לך שהבינותי מלכתחילה שאני בסכנה, אבל בנאמנות, לא היה אכפת לי. חושבני שבכלל זה לא נדדה שנתי אף לא לילה אחד. בשנתיים הראשונות לעבודתי בירושלים הרגשתי את עצמי מאושר לגמרי. רק במחצית השנה האחרונה היו לי בעיות, אבל נדודי שינה לא היו".

     

    הנציב העליון לשעבר התפלא לשמוע כי בעיתונים לונדונים מסוימים תיארוהו במצבים המתוחים ביותר של השנים 1947/8 כאיש המקובל במידה שווה על יהודים וערבים. לאמיתו של דבר התנכלו לו במידה שווה. היו צלפים ערבים חמומי מוח שארבו לו ביפו, והיו אנשי מחתרת יהודים שהניחו ליד ארמונו "אבן", שלמעשה היתה ממולאה בחומרי נפץ.

     

    "אבל בגלוי אומר לך כי לא חששתי לחיי. המשוריינים שעקבו אחרי לא ליווני לפי הוראות ממני. פעם נסעתי ברחוב בן יהודה בירושלים וסרתי לחנות של שען כדי לקנות רצועה חדשה. כישצאתי מהחנות ראיתי שיירה של מכוניות משוריינות לאורך הרחוב והייתי במבוכה. באותם הימים היו נרצחים חיילים בריטים ולאנשינו היה קשה מאוד להבליג ולנו היה קשה לרסנם. ברם, אל נהיה תמימים, אפשר גם לדכא טרור. ברם, השיטות שבהן אפשר לעשות זאת, אינן מהסוג שהבריטים רגילים להשתמש בהן. שער בנפשך כיצד היו הרוסים מגיבים על הטרוריזם אילו היה המנדט הארץ ישראלי בידיהם. אמור לבגין זאת: יכולנו להיות אכזריים אילו היה זה מטבענו, אבל אנחנו העדפנו אמצעים אחרים".

     

    אם כך הוא הדבר, גנרל קנינגהם, מה בעצם הניע את בריטניה בחשבון אחרון להחליט על פינוי ארץ ישראל?

     

    "בריטניה, ידידי היקר, גמרה אומר למסור את המנדט לאו"ם, לאחר שהגיעה לכלל מסקנה, כי מבחינתה שלה אין פיתרון לבעיית א"י. העניין עלה לנו ביוקר רב. ניסינו משך שנים רבות להצליח, אבל מסתבר שנכשלנו. זה היה הגורם המכריע. ייתכן שפעילות הקבוצות הטרוריסטיות היתה גורם מסייע, אחד מני רבים, לצעד שנקטנו".

     

    בשלב מאוחר יותר של השיחה, התרשמתי כי הנציב לשעבר לא נמנה עם חסידיו של האיש השנוא ביותר על היישוב בתקופה ההיא. הוא נזהר מלחוות דעה מפורשת על המנוח, אבל מתוך הגינות סקוטית העיר:

     

    "יודע אתה כמה זמן נתן לי בווין כדי להחליט אם לקבל או לדחות את תפקיד הנציב העליון? 15 דקות בדיוק. בווין האמין שיש עתיד לנגב, אבל בקושי ידע לבטא את שם חבל ארץ זה. היו לו תוכניות לצינור נפט מעקבה לחיפה. הוא עיין אפילו באפשרות של אלטרנטיבה לתעלת סואץ. בווין מעולם לא אהב את תעלת סואץ, שהיתה מאז ומתמיד צרה צרורה לשרי החוץ של בריטניה".

     

    מתוך התקריות המשעשעות הרבות בקריירה הירושלמית שלו, זוכר הגנרל שתיים במיוחד: האחת מתייחסת לבן גוריון והשנייה לאבא הלל סילבר: "היה הדבר בתקופה של מעצרים רבים. האווירה בארץ היתה טעונה טינה וחשש שאנו ננקוט באמצעים דרסטיים ביותר. יום אחד נכנס בן גוריון למשרדי כרוח סערה ואמר: 'הוד מעלתו (והיכה באגרוף על לוח לבו) אם יש בדעתכם לירות - מוטב שתתחילו בי!'".

     

    הסיפור על סילבר פחות דרמטי: "'מה יקרה', שאלתי את סילבר, יאם תהיו עצמאים ותפתחו את השערים לעלייה, כמה יהודים אמריקניים יבואו ארצה לדעתך?' סילבר קימט את מצחו והשיב: 'חושבני שיבואו משמונה עד שנים עשר מאמריקה, לא יותר'". 

     

    איש הצבא הוותיק, שעודנו נושא על גופו צלקות מהמלחמה העולמית הראשונה, משתדל לאחר פרישתו מן הצבא לחיות חיי שלווה ונועם. קצת עבודה, קצת בידור, מעט מכל דבר. איננו נוהג להשכים קום. לעולם אינו מסב לפת שחרית לפני תשע בבוקר. הארוחה צנועה ומורכבת מספל קפה, שתי פרוסות צנימים, פרי וגיליון של הטיימס. סיר אלן היה רוצה לבקר בירושלים (הוא אוהב מאוד את אקלימה) בלוויית אשתו. שניהם הזכירו משאלה זו פעמים מספר, אבל כרגע אינם יכולים להרשות זאת לעצמם: הבית, המסים, המשרתים וההתחייבויות החברתיות, כל אלה אוכלים את כל הכנסותיה של משפחת קנינגהם, כמו של רבות ממשפחות המעמד העליון בבריטניה בתקופה הנוכחית.

     

    שאלתי את מארחי אם יש לו מזכרות כלשהן מירושלים. הוא הורה על מספר כיסאות מבית הממשלה (שתמורתם שילם טבין ותקילין לאוצר הבריטי), תמונה של העיר העתיקה מעשה ידי הצייר בלום ואלבום של בולים ותצלומים. ברשותו דפדפתי באלבום. בעמוד הראשון מצאתי אוסף נאה של בולי א"י, אך לא בולים ישראלים כלשהם. ראיתי תצלומים של עצורי לטרון: רמז, גרינבוים, שרת, דב יוסף ודוד הכהן, והגנרל התלוצץ בלי צער: "מעולם לא הצלחתי לתפוס את בן גוריון, איך שהוא תמיד הצליח להתחמק".

     

    והנה תמונה של קנינגהם עם לורד מונטגומרי, על ראש גבעה לא הרחק מארמון הנציב. אמר קנינגהם: "אנו בני אותה גיל ושייכים לאותו דור, אבל הוא עודו פעיל, בעוד שאני פרשתי מחיי הצבא אחרי שובי מירושלים. מונטי ביקר אצלי שלוש-ארבע פעמים בתקופת כהונתי בירושלים. הוא היה אז ראש המטה הכללי וכמובן ידע הרבה על הארץ. הוא עצמו עבר ימים קשים בא"י, כשהסכסוך עם הערבים הגיע לשיאו, בשנות ה-30. אגב, מונטי מילא תפקיד חשוב בהחלטת בריטניה לפנות את א"י".

     

    עברנו לנושא אחר - הערבים. הבחנתי בתצלום צבעוני של האמיר עבדאללה על שולחן הכתיבה של סר אלן. כנראה שי מהשליט הירדני עצמו, כי קנינגהם כיהן גם כנציב עבר הירדן ומדי פעם היה מבקר ברבת עמון. עלי להזכיר כי "לשם שיווי משקל" מחזיק הנציב לשעבר תמונה של ויצמן באלבום ואת תמונת ירושלים של הצייר הירושלמי בלום בחדר המיטות. אגב לאחרונה גילה קנינגהם פגם בתמונה: "האין זה מפליא כיצד תפס הצייר את בית הכנסת בעיר העתיקה? והאין זה מפליא עוד יותר שבית הכנסת נראה גדול כמעט כמו המסגד?". ומעניין לעניין באותו עניין: "פעם, כשסיירתי בעזה, האשימוני הערבים בעזרה ליהודים. עניתי להם - הרי אתם בעצמכם מוכרים את אדמותיכם ליהודים, וכיצד תלינו על הממשלה?  'אהה', אמרו,  'היהודים נותנים לנו הרבה כסף תמורת הקרקעות, איך נוכל לסרב?'.

     

    בשעת התה שוחחנו על הנציבים העליונים הקודמים. נותרו בחיים רק שניים: לורד הרברט סמואל והרולד מקמייקל. קנינגהם מכיר את מקמייקל, אבל מוזר מעולם לא פגש את "הנציב הראשון ליהודה". עם זאת רמז כי הוא יודע וקורא אודותיו הרבה. אפילו בשנה הקודרת האחרונה של השלטון המנדטורי לא ויתר סר אלן על בידור, והוא מספר כי מתוך אהבה לתיאטרון נכח פעם בהצגה "נשי וינדזור העליזות" של תיאטרון "האהל" בירושלים. הוא קובע כי היה דרוש לכך אומץ לב - לא מחמת הסכנה, אלא משום שהמחזה הוצג בעברית.

     

    "אהבתי את התזמורת הפילהרמונית שלכם והייתי בא לקונצרטים לעתים תכופות. עד שיום אחד החליטו לא לנגן עוד את ההמנון הבריטי. מבין אתה, זה היה קץ אהבתי למוזיקה".

     

    שעת התה הסתיימה. טעמתי ריבת אוכמניות - עוד תוצר אחד של סר קנינגהם עצמו. ובדרך הטבע שמעתי את החלק הדרמטי ביותר של סיפורו - צאתו.

     

    עשרה ימים לפני מועד יציאתו פנה אליו עזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית, והודיע כי הערבים יסכימו להפסקת אש: "אחרי זה הזמנתי את בן גוריון והוא הבטיחני שאם הערבים יפסיקו את האש יעשו גם כן היהודים. והנה הגיע יום ואנכי יצאתי, בעגמת נפש, למקום שהועיד הגורל. מכונית משטרה ליוותה את הרולס רויס שלי. כשעברתי את רחבת אלנבי, משמאלי היו שקי חול שהסתירו קני רובים יהודים, מימיני שקי חול שהסתירו את לועי הערבים. אחר כך בחיפה, נערכה לנו פרידה יפה, לפי כל כללי הטקס הצבאי. סיירת מלווה על ידי נושאת מטוסים החזירה אותי לאנגליה".

     

    לראיונות נוספים - לחצו כאן

     

    באדיבות ארכיון "ידיעות אחרונות"

     


     

    אנציקלופדיה ynet מכילה מגוון עצום של ערכים וחיונית לתהליכי למידה והעשרה כמקור מידע מוביל, אמין ובטוח. ערכי האנציקלופדיה נכתבים ונערכים על-ידי צוות עורכים מקצועי, ומשולבים בהם סרטונים, מצגות ועוד.

     

                                לרכישת מינוי לאנציקלופדיה ynet


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סר אלן קנינגהם
    פיצוץ מלון "המלך דוד". האם המחתרות השפיעו?
    צילום: לע"מ
    מומלצים