שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: רויטרס
    אגדה בחייו ובמותו
    הוא לא היה רק במאי גדול וייחודי, אלא אחד הבודדים שממש שינו את פני הקולנוע. שמוליק דובדבני נפרד מרוברט אלטמן שהלך לעולמו בגיל 81

    מעטים הם יוצרי הסרטים שאפשר להוסיף לצד שמם את המילה "אגדי", ורוברט אלטמן, שהלך אתמול לעולמו, היה האחרון שבהם. הוא היה – ויסלח לי קלינט איסטווד – גדול הבמאים האמריקניים בחמשת העשורים האחרונים, ובהיעדרו יוותר

    מעתה הקולנוע הזה משעמם הרבה יותר. בימים אלה עוד מרצד על האקרנים בארץ סרטו האחרון, “המדריך לחיים בכפר" – סרט שכולו בסימן פרידה המשלב מלנכוליה עם חיוך. כאילו ידע אלטמן שזו שירת הברבור הפילמאית שלו (בשל מצבו הבריאותי מונה לו במאי ממלא-מקום, פול תומס אנדרסון, שעל סרטיו ניכרת השפעתו המובהקת של אלטמן).

     

    מוקדם יותר השנה העניקה לו הוליווד אוסקר של כבוד, והוא, שבסרטיו השתין עליה בקשת (“האנשים שפועלים בעסק הזה מבקשים להשיג כסף קל”, ניגח בראיון מ-1993, “הם לא מנסים לעשות סרטים טובים. אתה לא באמת רואה יותר מדי אנשים חכמים מנהלים את האולפנים"), הודה בחן לחברי האקדמיה. חמש פעמים היה מועמד – האחרונה שבהן ב-2001 על סרטו המופתי, “פארק גוספורד" – וכדרכם של כמה מבמאי סרטים אגדיים נוספים (קובריק והיצ'קוק בראשם) מעולם לא זכה.

     

    הוא היה יותר מאשר במאי ייחודי בעל סגנון מובחן. הוא היה אחד הבמאים הבודדים ששינו, ממש כך, את פני הקולנוע. עד שנות ה-70 (אלטמן החל את דרכו בשנות ה-50 כבמאי של סרטים תיעודיים קצרים, ושל אפיזודות בסדרות טלוויזיה

    כ"אלפרד היצ'קוק מציג", “מאווריק" ו"בוננזה"), קשה היה לזהות בעבודותיו משהו יוצא מן הכלל. אבל אז הגיע "מ.א.ש", יצירת המופת הראשונה שלו, והוא כבר בן 45, וסימן אותו, איך לנסח זאת, כאחד "הצעירים המבטיחים" של הקולנוע האמריקאי (הוא היה אז מבוגר בדור שלם מבמאים בני זמנו כקופולה, סקורסזה, בוגדנוביץ' ושפילברג).

     

    בסרט זה הוא הציג לראשונה את מה שיהפוך בהמשך לסימן ההיכר שלו – נרטיב קולנועי חופשי לחלוטין, מרובה דמויות ונטול גיבורים, דיאלוגים הנשמעים באופן חופף כך שהשחקנים נכנסים ועולים האחד על דברי השני, ותחושה עמוקה של אימפרוביזציה, שהגבירה את האופי הריאליסטי של סרטיו. סרט זה – קומדיה מקברית המתרחשת בזמן מלחמת קוריאה, ומתארת את הנעשה בבית חולים שדה, שעל צוות הרופאים המטורף בו נמנים דונלד סאתרלנד ואליוט גולד – לא רק ששיקף את הרוח האנטי-ממסדית של מפנה העשור הסוער, אלא היווה סטירה חריפה נגד מלחמת וייטנאם, שהפכה לפריצת הדרך של אלטמן וללהיט קופתי עצום. “'זה היה סרט יותר רענן, יותר חי ויותר מצחיק מ'מלכוד 22'”, הודה לימים מייק ניקולס, שיצר באותה שנה את הסטירה האנטי-מלחמתית הכל כך מיושנת שלו, לפי ספרו של ג'וזף הלר.

     

    אלטמן חוזר. ושוב חוזר

    אין חולק על כך, שאת סרטיו הגדולים-ממש יצר אלטמן במהלך העשור ההוא. המשותף להם היה הגישה האנטי-ז'אנרית, והמבט הכה-לא סנטימנטלי במיתוסים אמריקאיים שורשיים. כזה היה, למשל, “McCabe & Mrs. Miller” מ-1971 (שנקרא בארץ "הקלפן והיצאנית"), בכיכובם של וורן בייטי וג'ולי כריסטי, מערבון קודר וחתרני על מהמר היוזם הקמה של רשת בתי זונות, או "באפלו ביל והאינדיאנים" מ-1976, בו הופיע פול ניומן בתפקיד גיבור המערב הפרוע המשמש כאטרקציה בקרקס עלוב, כמו גם "שלום לנצח" (1973), פילם נואר עדכני שהעביר את דמותו של הבלש הפרטי פיליפ מארלו לימים הציניים של מלחמת וייטנאם.

     

    אך סרטו הגדול מאותה תקופה – והסרט האמריקאי הטוב של כל הזמנים, לדעת מי שפה יושב ומתקתק – הוא, ללא ספק, “נשוויל" (1975), מין מגדל בבל קולנועי המצליב כשני תריסרי דמויות ועלילות בבירת הקאנטרי, ויוצר תמונה פנורמית

    מרהיבה, חריפה ומהפכנית של אמריקנה. מהנקודה הזו, אגב, ידעה הקריירה של אלטמן דעיכה, בעיקר לאחר שבמהלך הסרטת הפרויקט המסקרן של עיבוד קולנועי-מוזיקלי ל"פופאי" (1980), עם רובין וויליאמס כמלח חובב התרד, הצליח אלטמן – שהיה אז אלכוהוליסט כבד – להשניא את עצמו פחות או יותר על כולם. זו גם היתה הפעם האחרונה שבה הסכים אולפן כלשהו להעסיק אותו. אף שהסרט לא נחל כישלון חרוץ, זהו, במבט לאחור, אחד מסרטיו הראויים להערכה רבה יותר מכפי שזכה לה בזמנו.

     

    דומה שלא היה עוד במאי אמריקאי ובכלל, שידע מספר כזה של "קאמבקים" כאלטמן – חמישה או שישה במספר. מתהומות "אהבה מטורפת" (1985), לפי מחזהו של סם שפרד, לפסגות "השחקן" (1992), על מפיק הוליוודי מיואש הרוצח תסריטאי אלמוני, ו"תמונות קצרות" (1993), עיבוד לסיפורי ריימונד קארבר. מהנפילה הכואבת של "איש הג'ינג'רברד" (1998), לפי סיפור של ג'ון גרישם, אל שיאו האחרון, “פארק גוספורד" (2001), מהתלת מי-עשה-את-זה נוסח אגתה כריסטי שצילם באנגליה.

     

    דומה אף, שלא היה עוד במאי, שמיטב כוכבי הוליווד עמדו בתור כדי להופיע בסרטיו, גם אם לא היה מדובר – ובסרט של אלטמן הרי אין דבר כזה – בתפקיד ראשי. רשימה חלקית בלבד: מריל סטריפ, לילי טומלין, ג'ק למון, ג'וליה רוברטס, טים רובינס, ניק נולטי, סופיה לורן, מרצ'לו מסטרויאני, שלי דובאל, ליליאן גיש, מתיו מודין, ועוד ועוד.

     

    ועוד דבר, אישי. בפברואר השנה, כששמעתי על מחזה מאוחר ולא ידוע של ארתור מילר בשם "Resurrection Blues”, שאלטמן מביים בתיאטרון ה"אולד ויק" הלונדוני, לא היססתי – ונסעתי. תהיתי אם ישנו סיכוי שאראה אותו שם, ושאם אמנם כך – אולי אאזור אומץ, אגש אליו ואמלמל כמה מילות הערצה נדושות. בסוף הערב, כך במקרה על המדרגות, חזיתי בו לפתע. בדמותו הכחושה, התמירה, המזוקנת, של המורד הגדול של הקולנוע האמריקאי, שניצבה שם כאחד האדם. נותרתי עומד על מקומי. איכשהו, העדפתי להוסיף וללטוש עיניים באגדה החיה מאשר ללחוץ את ידה. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    אלטמן. גדול הבמאים של דורנו
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים