שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הספרייה הגדולה

    הספרייה של עגנון נכנסה מזמן למיתולוגיה המקומית, אבל גם מיתוסים צריכים לעבור שיפוץ מדי פעם. 9,000 ספרים הוצאו החודש לגלות זמנית מחוץ לבית. ולמה אמונה עגנון לא באה להיפרד?

     

    ב"חיים עם ספרים", ספר שכולו שיחות עם אוהבי ספר על הספריות הביתיות שלהם, אומר מיכאל הנדלזלץ, עורכו לשעבר של מוסף "הספרים" של "הארץ": "הספרים הם צורך קיומי שלי. אני יכול כמובן גם לא לקרוא במשך שבוע, אבל הספרים, הספרייה, הם עדות לקיום שלי. משהו ממני קיים בהם, משהו מהם קיים בי". מי שעלה פעם לקומה השניה בביתו של עגנון, ועמד מול הספרייה המפוארת, יכול היה להרגיש שמשהו מקיומו של הסופר זוכה פרס נובל, גדול הסופרים העבריים, עדיין מרחף שם. ונראה שכך זה גם יהיה לנצח.

     

    אבל הנצח הוא פורמט מתעתע. צריך לטפל בו יפה ולשמר אותו ולשפץ אותו פה ושם. אז התקרה התפוררה, והדפים גם כן, והקיום היומיומי גילה שלפעמים הוא חזק יותר מהכל. 

     

    בישראל זוכרים כמו בישראל - לאט ותמיד ברגע האחרון. אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, ועבודת השיפוץ והשימור של ספריית בית עגנון יצאה בימים אלה לדרך ארוכה, עד לסיומה במאי 2007. 9,000 ספרים יצאו החודש מבית עגנון כדי לחזור במצב טוב יותר, והבית נותר ריק, מיותם, מחכה למשפצים שיבואו לחזק את יסודותיו. לא מדובר בעוד מעבר דירה. אחרי הכל, זו הפעם הראשונה שאלפי הספרים עוזבים את הבית בהמוניהם, הגירה זמנית, מאז התגורר עגנון בבית הצנוע שבשכונת תלפיות בירושלים.

     

    בין קודש לחול

    הספרייה של עגנון נכנסה מזמן למיתולוגיה המקומית, והלהיטה את דמיונם של סופרים טובים יותר וטובים פחות שראו ורצו גם. חיים באר ועמוס עוז הם רק שניים מבין רבים אחרים שהתרגשו נוכח דמותו של הסופר, שכתב בקומה השנייה, בעמידה, והשרה אווירת קדושה בלתי ניתנת להפרה. רבים מהם היו נותנים כנראה לא מעט כדי לקבל את הרשות לנבור בין הדפים, ולהציץ לתוך קרביו של הסופר הגדול.

     

    בחלקם של משפצי הבית נפלה הזדמנות נדירה שכזו, וכשאלה ארזו את הספרים יקרי הערך בארגזי קרטון, בין הקדושה התגלו גם פריטים של יום יום, לפעמים מעניינים לא פחות. "מצאנו פה המון דברים אישיים", מעידה אילת ליבר, אוצרת ומנהלת בית עגנון שאחראית על השיפוץ הנוכחי, "ציורים של הילדים, אמונה וחמדת, כשהיו קטנים, או ספר הטלפונים של עגנון, שכולל מספרים בני 4 ספרות וגם כרטיסי ביקור של פעם".

     


    כרטיס הביקור של עגנון. לא לחייג בין שתיים לארבע

     

    מוזר היה לגלות את ציוריהם של הילדים בין ספרי הקודש. כי בבית עגנון הייתה הפרדה ברורה למדי בין הקומה של עגנון, הספרייה, לבין שאר הבית. "כששאלנו את אמונה, בתו, על כל מיני פרטים שקשורים במראה של החדר הזה היא אמרה: 'אני לא יודעת, לא הרשו לי אף פעם להיות בחדר הזה'. עוד מספרים ילדיו של עגנון, אמונה וחמדת, שהרב מימון, שהיה אז הרב הראשי של ירושלים, נהג לבקר את עגנון בשבתות אחר הצהריים, והיה צריך להעיר אותו מהשינה. לפעמים הרב היה מקדים אותו, אבל עגנון היה מבקש שהוא לא יהיה בחדר לבדו, ושיעירו אותו קודם, כי אף אחד לא יכול להיות בחדר בלעדיו".

     

    "בשעות שהוא עבד אסור היה להפריע לו", מאשרת אמונה, שעמלה שנים רבות על העיזבון של אביה, את מעמד הקדושה

    של הקומה השנייה. "אמי, עליה השלום, הייתה היחידה שהיה מותר לה לעלות, היא העתיקה כל מה שהוא כתב. היא היתה אישה מאוד מיוחדת ומאוד חכמה, ולפעמים היא אמרה לו שזה לא כדאי או שעדיף כך וכך. בתור ילדים לא עלינו לשם. הכל עשינו בשקט. אבא סופר, אבא עובד. מה זה סופר? זה לא אמר לי שום דבר באותו רגע. גם לא ידעתי שהוא אדם חשוב. אצלנו בבית לא הדגישו את זה".

     

    לראות ספרייה של סופר, ללא ספרים, היא מראה מוזר, לא נעים, כמו להביט לתוך גוף בלי איברים פנימיים. לא פלא אם כך שאמונה, שמתגוררת ב"נופי גילה" עם בעלה חיים, מעדיפה שלא לקחת חלק פעיל או סביל בשיפוץ עצמו. הסיבות שלה נטועות בזיכרונות אחרים, מוגדרים קצת יותר: "זה בכל זאת נראה כמו הרס וזה מזכיר את השריפה שהייתה לנו בגרמניה. הייתי בת שלוש אבל אני זוכרת היטב את הלילה שברחנו בכותנות לילה ובמעילים. ברחנו לצלב האדום שהיה באותו רחוב. אז נשרפו ספרים יקרים. בשנת 29' היו המאורעות, הפרעות, הערבים באו ושדדו והשאירו את הבית שלנו ריק לגמרי. הכל שדדו ואת הספרים השליכו החוצה. המראה הוא כמו חורבן. אני יודעת, התכלית היא חשובה, אבל לראות את זה - לא בא לי". הזיכרון שאמונה מעדיפה לנצור הוא זיכרון הספרייה המסודרת, הנקייה, כשכל ספר נמצא במקומו. "הספרייה היתה מאוד מסודרת", היא נזכרת, "ואם לפעמים בליל שבת הייתי צריכה איזה ספר, ולא היה אור למעלה, אבא ידע בדיוק את מקומו של כל ספר, והלך בחושך להביא לי אותו".

     

    אפשר רק לנחש שגם לעגנון לא היה בא לראות את הבית במצבו הנוכחי. כנראה שהיה מעדיף לחכות עד שארגזי הקרטון ייפתחו בזה אחר זה, והספרים יחזרו למקומם המדויק על המדף, ויחד איתם, יש מאין, גם יצוף ויעלה אותו קיום חמקמק, ויחזור לשבת בשקט ובשלווה על המדפים של בית אחד, צנוע ושקט, ברחוב קלוזנר. לפחות עד השיפוץ הבא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    עגנון. אף אחד לא יכול להיות בחדר בלעדיו
    צילום: לע"מ
    צילום: עוז מועלם
    אמונה. "לא הרשו לי להיות בחדר"
    צילום: עוז מועלם
    לאתר ההטבות
    מומלצים