שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מסע אל מחוץ למרחב הנוח

    "חשבתי שתהיה לי כתבת מגזין מעניינת. מעולם לא חלמתי שאכתוב עליהם ספר ואשקיע בו שמונה שנים מחיי", מספרת אן פדימן, ששניים מספריה רואים כעת אור בעברית

    "השד תופס אותך ואתה נופל" הוא שם ספרה של המסאית והעורכת האמריקאית אן פדימן אשר רואה כעת אור בהוצאת "כרמל". זה גם פירוש השם שמעניקים המונגים למחלת האפילפסיה. עולם המושגים של המונגים, בני שבט הררי מלאוס, מכיל עוד הרבה האנשות ציוריות כאלה. באחד הספרים המרתקים שיצאו כאן בזמן האחרון מתארת אן פדימן אי הבנה הרסני בין שתי תרבויות שמתנהלת בשדה שבו עולם המושגים הוא קריטי במיוחד - הרפואה. הספר מתרכז בסיפור המכאיב והמקומם של התרבות המונגית ובתוכה בסיפורם של בני הזוג לי, שבתם הקטנה ליאה חולה באפילפסיה.

     

    בתקופת מלחמת וייטנאם גייסו האמריקאים במהלך גס וחסר אחריות, את המונגים, שבט חקלאים ולוחמים בעלי מסורת שאמאנית ורוחנית עתיקה, להילחם לצידם נגד הקומוניסטים בלאוס. בתום המלחמה, כאשר האמריקאים הפסידו והקומוניסטים זכו בשלטון, הפכו המונגים לנרדפים בארצם שלהם. האמריקאים חילצו חלק מהפליטים הרבים והביאו אותם אל ארה"ב, שם הם פוזרו ברחבי המדינה, בלי תשתית סוציאלית שתאפשר למהגרים הכפויים להשתלב בתרבות שמעולם לא הכירו. משפחת לי היא אחת המשפחות האלה. כפליטים נדדו בני המשפחה מלאוס לתאילנד במסע רגלי מפרך שבמהלכו שכלו את אחת מבנותיהם, עד שהגיעו בסופו של דבר לארה"ב ויושבו בקליפורניה. כשנודע לבני הזוג לי כי בתם הקטנה חולה באפילפסיה, קיבלו זאת כברכה - שכן בקרב המונגים נחשבים החולים במחלה לבעלי כוחות חיזוי וריפוי. בספר מתחקה פדימן אחר קצרי התקשורת השערורייתיים בין התרבויות שראשיתם פשוט במחסור במתורגמנים, ואחרי המאבק על אופני הטיפול בליאה - מאבק בין הרפואה המערבית ובין התרבות המונגית שמעדיפה להקריב קורבנות בסלון הבית ולגדל צמחי מרפא בחניון הבניין מאשר להפקיר את הבת למערכת המנוכרת של בית החולים המערבי.

     


    פדימן. "חיבבתי את הדמויות הראשיות בשני הצדדים"

     

    לא ידעתי כלום על המונגים

    "אין לי שום רקע, לא באנתרופולוגיה ולא בסוציולוגיה", מסבירה פדימן כיצד הגיעה לכתיבה דווקא על המונגים ועל משפחת לי. "זה קרה לגמרי במקרה. יש לי חבר ותיק מהקולג' - רופא משפחה בכיר בבית חולים מחוזי קטן בקליפורניה. הוא אמר לי שלאחרונה זרם שטף מהגרים לעיר שלו, ונוצר קונפליקט רחב בין החולים המונגים לרופאיהם האמריקאים. חשבתי שאם אוכל למצוא מקרה מעניין ולכתוב עליו משתי נקודות המבט, תהיה לי כתבת מגזין מעניינת. לא ידעתי כלום על המונגים בנקודה הזאת. מעולם לא חלמתי שאכתוב עליהם ספר ואשקיע בו שמונה שנים מחיי".

     

    הדבר הבולט ביותר בכתיבה של הספר זה האופן הבלתי משוחד, הבלתי שיפוטי שבו את מציגה את שני הצדדים. זה נראה לי מאוד קשה. העיקרון השוויוני הזה לא אילץ אותך לגזור על עצמך איפוק בזמן הכתיבה?

     

    "לא היה לי צורך לכפות איפוק מלאכותי. באמת ובתמים חיבבתי את הדמויות הראשיות בשני הצדדים וכיבדתי אותן. גם את הוריה של ליאה לי וגם את הרופאים שטיפלו בה. המטרה שלי לא היתה ניתוח התופעה אלא הצגת מקרה משתי נקודות מבט שונות. כתבתי על שתי תרבויות, לא רק על אחת - התרבות המונגית ותרבות הרפואה. לא ידעתי הרבה על שתיהן לפני שהתחלתי. אין ספק שאם הייתי מרגישה שטובתה של ליאה אינה נמצאת בראש מעייניהם של הרופאים או ההורים, הקורא היה שומע על זה!"

     

    בספר מתארת פדימן את הסגירות הרבה של החברה המונגית. עם הזמן פיתחו המונגים עוינות לא רק כלפי הממסד האמריקאי שהפקיר אותם לאחר המלחמה, אלא גם כלפי כלל הלבנים שמאיימים בעיניהם על תרבותם. "האמת היא שהיה לי פחות קשה מכפי שנראה", מודה פדימן. "נעזרתי באישה אינטליגנטית בעלת כישורים יוצאי דופן - המתרגמת והמגשרת התרבותית שלי - מֵיי יינג יונג (היום מיי לי יינג, מנהיגה מונגית ידועה בארה"ב). מיי יינג סייעה לי להבין הרבה מעבר למילים של המשפחה. ולמען האמת, הליאים עצמם הם בין האנשים החמים ומסבירי הפנים ביותר שפגשתי מעודי. כבר חשתי חוסר נוחות גדולה יותר בלא מעט מצבים אחרים, ובכללם מפגשים עם אמריקאים לבנים שעל פניו דמו לי יותר, אך לא היה בהם קומץ מן החביבות והנעימות של הליאים".

     

    מה היה הרגע שבו חשת שבאמת הצלחת להתקרב אליהם?

     

    "זה היה כשאמה של ליאה לי, פואה יאנג, הלבישה אותי בבגדי כלה מונגית, בגדים יפהפיים שהיא תפרה לאחת מבנותיה, על מנת לדרבן את החבר שלי בזמנו להציע לי נישואים. זה עבד".

     

    רופאים מערביים יכולים ללמוד משאמאנים

    כאמור, פדימן עבדה על הספר כשמונה שנים. "המפגשים האישיים שלי עם משפחת לי היוו חלק קטן מאוד מהספר מפני שלא הייתי חלק מחייהם בזמן שהתרחשו רוב הדברים", היא מספרת. "לא פגשתי את משפחת לי עד לאחר המשבר הנוירולוגי של ליאה, ומרבית הפרקים על ליאה עוסקים בחייה לפניו. ביססתי את הפרקים הללו על ראיונות עם משפחת לי, הרופאים שלהם ועוד אחרים, וגם על התיקים הרפואיים והמסמכים המשפטיים של ליאה. למען האמת, רק כמחצית מהספר מתרכזת במשפחת לי. המחצית השנייה הם 'פרקי הרקע', שמספקים מידע על מגוון נושאים, כולל ההיסטוריה של המונגים. לדעתי לו היו הרופאים המערביים מכירים את ההיסטוריה של המונגים, היתה האינטראקציה בין שני הצדדים שונה באופן ניכר. אני מעניקה לפרקים הללו חשיבות שאינה פחותה מזו של הסיפור של ליאה, מאחר שבלעדיהם היה סיפורה לא יותר משרשרת עצובה של אירועים ללא כל הסבר שיטיל אור על הסיבות להתרחשותם. את איסוף החומר לספר עשיתי בהתחלה, תוך פחות משנה, ואז חזרתי הביתה לניו יורק ובמשך ארבע שנים קראתי חומר רקע וארגנתי את המידע שהיה ברשותי. לאחר מכן כתבתי את הספר במשך שנתיים, ולבסוף במשך שנה אחת וידאתי את העובדות וכתבתי את רשימת המקורות וההערות. החלק הקל ביותר, בלי ספק, היה הכתיבה. החלק הקשה ביותר היה התקופה האמצעית הארוכה של הקריאה והארגון".

     

    המשבר המשפחתי שנוצר בעקבות ההגירה אינו אופייני רק למונגים בארה"ב, הוא מוכר גם פה. סמכותם של ההורים שאינם דוברים את השפה מתערערת, הילדים הופכים למתווכים ותרבות המוצא נזנחת לטובת התרבות הפופולרית הגלובלית. פדימן מתארת את המסורות הייחודיות והיפות של המונגים, אך אינה מבכה את היעלמותן הצפויה תחת המכבש המערבי. "סביר להניח שההגירה למערב תועיל בסופו של דבר לרוב הילדים המונגים", היא אומרת. "זו היתה טרגדיה עבור רוב הסבים והסבתות שלהם, ועבור רבים מהוריהם, אבל צעירים מונגים מעטים בלבד ייבחרו לשוב ללאוס, אם תינתן הבחירה בידיהם. לגבי סיכויי ההישרדות של התרבות המונגית במערב", היא מוסיפה, "אני לא מגדת עתידות, כך שזה רק ניחוש, אבל אני חושבת שאף על פי שככל שהדורות הבאים ייעשו אמריקאים יותר, עתידה התרבות המונגית במדינה שלי באופן בלתי נמנע להיעשות יותר ויותר דלילה, סביר שכמה אלמנטים מהותיים המתרכזים סביב המבנה השבטי והטקסים החברתיים דווקא יישארו. אפילו אם אני טועה, התרבות המונגית לבטח תישמר בחלקים שונים של דרום מזרח אסיה".

     

    פדימן מסיימת את הספר בהכרה בעליונותה של הרפואה המערבית על פני השאמאניזם המונגי, אבל אינה מפחיתה בחשיבות האמונה בתהליך הריפוי. בעקבות הספר למדה להעריך את החשיבות של ההקשבה והפתיחות האנושית בטיפול הרפואי. "אני לא לוקחת את הילדים שלי לשאמאן מונגי כשהם חולים", היא אומרת, "אבל עם זאת אני חושבת שרופאים מערביים יכולים ללמוד הרבה משאמאנים: הערך של ביקורי בית, כמה חשוב להכיר את החולה כאדם ולא רק כאוסף סימפטומים, כמה חשוב לערב את המשפחה בתהליכי הריפוי. אני רוכשת היום כבוד רב יותר לרופאים המערביים מפני שאני מבינה טוב יותר כמה קשה עבודתם. אני פחות סבלנית כלפי הרופאים הקרירים, הסטריליים או אלא שאינם מגלים אנושיות, ומעריצה יותר את אלה שמצליחים, למרות לוחות הזמנים העמוסים שלהם, לגלות אכפתיות ודאגה כלפי החולים שלהם כבני אדם".

     

    הספר ראה אור בארה"ב ב-1997. מה השתנה מאז? האם היתה לספר השפעה? האם יושמו הלקחים מהמקרה של ליאה?

    "אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת. הספר נקרא בהרבה בתי ספר לרפואה ובתי חולים (כולל בית החולים שבו מתרחש הסיפור), ואכן היו שינויים, אבל אני בכלל לא בטוחה שיש להם קשר לספר. נראה לי סביר יותר שגם הספר וגם השינויים הם חלק מרוח הזמן - מהנטייה הגוברת לגלות עניין בנושאים רפואיים חוצי תרבויות ולא בהכרח בגלל פרסום הספר שלי".

     

    אנחנו מנהלים מערכות יחסים עם ספרים

    בתזמון מוצלח ראה השבוע אור בהוצאת "אחוזת בית" ספר נוסף של אן פדימן, "אקס ליבריס", אשר שונה מקודמו בתכלית. זה ספר רשימות קצרות שכתבה פדימן על אהבת הקריאה "ומערכות היחסים" שהיא מנהלת עם ספרים. "בעיניי שני הספרים פשוט מבטאים היבטים שונים של תחומי העניין והאישיות שלי", אומרת פדימן בהתייחס לתזמון המשותף של יציאת שני ספריה בעברית. "רק משום שאני אוהבת ספרים, לא אומר שאני לא יכולה לאהוב גם משפחה מונגית שאינה יודעת קרוא וכתוב. אפשר לחשוב על 'אקס ליבריס' כמחווה לתרבות שגדלתי בה, שאני מכירה אותה היכרות אינטימית ואוהבת אותה, ואילו על 'השד תופס אותך ואתה נופל' אפשר לחשוב כהכרה בערך היציאה למסע מחוץ למרחב הנוח, לעבר משהו בלתי מוכר".

     

    הרעיון לספר "אקס ליבריס" נולד בטור עיתונאי שכתבה פדימן בכתב העת "ציביליזציה" שהוציאה לאור ספריית הקונגרס האמריקאית וכיום כבר אינו קיים. "כשהעורך הציע לי לכתוב טור קבוע, חשבתי מה אני רוצה לכתוב - משהו שיתאים לכתב עת שממומן בידי הספרייה הגדולה ביותר באמריקה - ועלה בדעתי שהיחסים האישיים שאני מנהלת עם הספרייה הקטנה שלי עצמי עשויים להיות נושא אפשרי, והרעיונות לטורים צמחו משם. מאוחר יותר, ליקטתי וערכתי מחדש את הטורים לספר".

     

    "מה שמשותף לכל הביבליופילים (אוהבי הספרים)", אומרת פדימן, "הוא שאנחנו מסתכלים על ספרים לא רק כמקור מידע או פעילות פנאי אלא כדבר-מה הדומה לחברים. אנחנו לא רק קוראים ספרים, אנחנו מנהלים איתם מערכות יחסים. אנחנו מתאהבים, אנחנו נפרדים, אנחנו משלימים, אנחנו שבים לבקר בהם בגיל מבוגר וחשים נוסטלגיה כלפי התשוקה של נעורינו. הקורא האידיאלי בעיני הוא אדם חכם, סקרן, אבל לא בהכרח ידען, שאוהב לא רק את תוכנם של הספרים שהוא קורא אלא גם את קולן של המילים שבהן התוכן הזה מבוטא".

     

    מה המאמץ הכי גדול שהשקעת אי פעם במציאת ספר?

     

    "במשך שנים ניסיתי ללא הצלחה למצוא עותק של ספר תצלומים של המערב האמריקאי שאזל בדפוס ושאחי ואני אהבנו בילדותינו. אבל אז האינטרנט פרץ בסערה אל העולם ותוך שלושים שניות הצלחתי לאתר כ-50 עותקים. הזמנתי אחד ושלחתי אותו לאחי. הייתי מאושרת מאוד כשמצאתי אותו, אבל זה היה קל מדי. החמצתי את ההתרגשות שבמסע החיפוש".

     

    מעבר לאהבה הגדולה לספרים וליחסים האינטימיים שאת מנהלת עמם, את כותבת בספר גם על בעיות יומיומיות שמוכרות היטב לאוהבי הספרים - למשל, כיצד יש לסדר את הספרייה, או כיצד משלבים בין שתי ספריות אחרי הנישואים. איזו עצה היית מעניקה לביבליופילים אחרים?

     

    "הילחמו למען הישרדותה של המילה הכתובה בדפוס. לא הייתי יכולה לחיות בלי המחשב שלי, אני משתמשת הרבה מאוד באינטרנט למחקר, אבל אני מקווה שספרים אלקטרוניים לעולם לא יחליפו את הספרים המודפסים. כמו שאמרתי קודם, אפשר לנהל מערכת יחסים עם ספר. נדרי הנישואים - 'לשמור ולנצור' - עולים בדעתי. אוהבי ספרים צריכים להילחם על שימור ספרים שנוכל לשמור ולנצור".

     

    • "השד תופס אותך ואתה נופל", הוצאת כרמל
    • "אקס ליבריס", הוצאת אחוזת בית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "השד תופס אותך ואתה נופל". משבר בעקבות הגירה
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    "אקס ליבריס". אוהבת ספרים
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים