אהובי היקר, פגשתי את אשתך

אני מניחה שזה רק היה עניין של זמן עד שזה יקרה לי, הרי מתישהו זה חייב היה לקרות. ובכל זאת, כשזה קרה זה בא ב"בום" אדיר, שיכול היה להרעיד כמה זוגות ברכיים בשדרות.

אומרים שאתה אף פעם לא יכול לדעת איך תגיב לסיטואציה מסוימת עד שלא תימצא בה. אתה יכול לשער, לנחש, לדמיין, אתה יכול אפילו להמציא עשרות תרחישים שונים, מאובזרים במשפטים מתוחכמים ובתגובות מתבקשות. אבל לא משנה כמה מהם תיצור, אף אחד מהם לא יהיה זהה לזה שיקרה באמת. עוד דרך אחת נוספת מבין מאות הדרכים שבהן משתמש מרפי כדי לצחוק עלינו. אשקר אם אומר שלא דמיינתי איך זה קורה לי לא מעט פעמים בעברי המפואר, אך גם אשקר אם אגיד שלא טענתי ביני לבין עצמי ש"לי זה לא יקרה". זה מסוג הדברים שבדרך כלל קורים לאחרים, אני רק שומעת עליהם מחברות או קוראת עליהם בפורומים של אהבות אסורות. 

הוצאתי את הטלפון הסלולרי מהכיס כדי לחייג אליך

ניצלתי על ידי מוכרת צעירה שניגשה אליה וכיוונה אותה לצד השני של החנות. קפואה וחיוורת כמו בובה בחלון ראווה, נאנחתי בכבדות והתיישבתי על שרפרף שמשמש מוכרים לשליפת פריטים ממדפים גבוהים. באופן הכי טבעי, הוצאתי את הטלפון הסלולרי מהכיס כדי לחייג אליך, רק על מנת לעצור את עצמי ולהבין עד כמה הסיטואציה הזאת סוריאליסטית. מה אני אמורה להגיד לך? "הלו מותק, מה העניינים? נחש את מי פגשתי עכשיו? את אשתך! איזה מגניב?". מסתבר שאין גבול לביזאר, וגם לא לתעתועי המצפון שתמיד האמנתי שאין לי, כי באותו רגע ממש הוא התעורר לחיים במלוא מרצו, רוקד בתוך בית החזה שלי בגאווה מוחצנת לצלילי השיר "נפלת חזק".

נורא קל לצרוח על הפוסטמה משירות הלקוחות של החברה הסלולרית שלך או של ספק האינטרנט שלך, כי היא בסך הכל אנונימית מרגיזה בצד השני של האפרכסת ובמידה מסוימת פיקטיבית לך לחלוטין. אילו היית מכיר אותה, אם היא היתה הבת של השכנה או האחיינית של חבר טוב, גם אם היא היתה מדברת אליך באמהרית היית מגלה סבלנות מאופקת, כי היית יודע שמאחורי הקול מסתתרת נפש אמיתית של אדם בשר ודם. נראה שהתיאוריה הזאת עובדת גם כאן.

כל עוד לא ידעתי מי היא, היא לא היתה יכולה לגעת בי. אז נכון שראיתי תמונות שלה ושמעתי סיפורים עליה, ובאופן מעוות משהו הכרתי אותה יותר טוב מכפי שהיא היתה רוצה שאכיר, אבל מבחינתי היא היתה פיקטיבית. כמו דמות בדויה מתוך נובלה. כבודה כמובן במקומו מונח, ובתור האשה החוקית שלך והאמא של הילדים שלך היא קיבלה ממני את כל הרספקט שבעולם עם תוספות, אבל לא היה לקיום שלה שום השפעה על מהלך חיי. מעולם לא הרגשתי חרטה לאחר פגישה אוהבת איתך, מעולם לא הרגשתי אשמה כשבחרת לספר לי ראשונה על סגירת עסקה מוצלחת בעבודה, מעולם לא הרגשתי נבלה כשלחשת לי באוזן מתוך גניחות של תאווה שאני אהבת חייך. הרי גם אני אשת איש, ואני מבינה את השפה שאתה מדבר. אני יודעת איך לפרש נכון כל משפט שלך, ושנים של ניסיון לימדו אותי לעמוד על מהותם האמיתית של הדברים.

אני גם יודעת שהאיש החוקי שלי לא פחות פיקטיבי מבחינתך ממה מהאשה החוקית שלך בשבילי, ואולי זה מה שמאפשר לנו ליהנות מהעולם הדמיוני שיצרנו - כי אנחנו עיוורים מתוך בחירה לעולם האמיתי של השני, אותו עולם שאין לנו שום רצון או כוונה לשנות. זה טוב ויפה כל עוד שהמצב נשאר כפי שהוא, מבלי שגורמים חיצוניים מציאותיים חודרים לנו לתוך הבועה שלנו.

הרחתי את הבושם שאני המלצתי לך לקנות לה

הבועה הזאת התפוצצה כשהרחתי את הבושם שאני המלצתי לך לקנות לה. מה זה התפוצצה, התפזרה למיליוני חלקיקים שנחתו עלי כמו מטען חבלה גדוש מסמרים. קול  הבריטון שלה העיר אותי מהחלום שאני חיה בו והזריק לי מנה של ריאליזם ישירות לווריד. ואני יכולה להגיד לך, שהזריקה הזאת לא סיפקה לי שום דבר מלבד צמרמורות  ותחושת בחילה. אני לא יודעת מה הפתיע אותי יותר, העוצמה בה הנוכחות שלה השפיעה עלי, או עצם הגילוי שאני לא עשויה טפלון ויש מה שנדבק אלי. 

קמתי מהשרפרף והצצתי מעל דלפק הסריגים. ראיתי אותה מצמידה חולצה בצבע תכלת לגב של הילדה. הצבע של החולצה תאם בדיוק לצבע עיניה של הילדה, לצבע עיניך, ולא יכולתי שלא להתפלא מכמה שהיא דומה לך. זה היה כמו לראות את הפנים שלך בגרסה מוקטנת ומעודנת יותר, ולפתע נורא התחשק לי לגשת אליה ולחבק אותה.

הבנתי שהדמויות הפיקטיביות היחידות בסיפור הזה הן אנחנו

ואז, ממש באותו רגע, הבנתי שהדמויות הפיקטיביות היחידות בסיפור הזה הן אנחנו, אני ואתה, ושאותו עולם דמיוני שאנחנו כל כך מכורים לו הוא בסך הכל יצירה פרי דמיוננו. לא אקצין ואומר שמה שיש לנו לא אמיתי. האהבה שלי אליך היא הכי אמיתית שבעולם, והיכולת שלך לגעת בנקודות הכי עמוקות בנפש שלי היא הכי אמיתית שאפשר. אבל מדובר אמת יחסית. וברגעי שקילה, כשעולם ומלואו עומד על כף המאזניים, האמיתי שלנו יאבד מערכו. לא בגלל מחסור סנטימנטלי, אלא בגלל חשיבות פרופורציונלית. וזה בעצם מה שנותן לנו את הלגיטימציה להמשיך ולהאמין שמה שאנחנו עושים זה בסדר ושאנחנו אנושיים, כי למרות המסע המטורף הזה שלוקח אותנו לשיאים חדשים כל יום מחדש, סדרי העדיפויות שלנו לא נפגעו. הזוי? ייתכן. אפשרי? בהחלט.  

הן יצאו מהחנות כשבאמתחתן שתי שקיות גדולות. המשכתי לעמוד ולהתבונן אליהן דרך חלון הראווה, עד שנעלמו מטווח הראייה. הצחיק אותי לגלות שבעיצומו של האירוע, מבלי לשים לב, קיפלתי ערימה של חולצות שהונחו בתוך סל על הרצפה, תוצרת של מדידות לא מוצלחות. ידעתי שההלם הזה זמני. עד שאגיע הביתה, או עד שאשחזר את המקרה באוזני חברה, או עד שארגיש את הנשימות המתוקות שלך על עורפי, זה יישכח והכל ישוב להיות כמו קודם. ובכל זאת, הרווחתי מהחוויה שתי תובנות חשובות: "אף פעם אל תגיד אף פעם לא" זאת לא סתם סיסמת סטיקר. הכל יכול לקרות, ואין לך על זה שליטה. כל מה שאתה יכול לעשות זה לנסות להיערך לכל מצב שיקרה ולקבל את הקלפים שהחיים מחלקים לך באהבה. גם כשהם מפרגנים לך אסים, וגם כשהם יורקים עליך שלשות. והתובנה השנייה: גם אם לא ניחנת באמא פולניה, תמיד תדאג להחזיק זוג תחתונים רזרוויים; אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי תיקלע לסיטואציה שתגרום לך לעשות במכנסיים מרוב פחד.