הנופשים שיהפכו לאבק

חושך. מוזיקה קונצרטנטית מתנגנת ברקע. "בדנהיים 1939", מורה הכיתוב באותיות לטיניות מיושנות בסגנון כותרות הראינוע. אור כחול כבד מאיר בקושי את הבמה שעליה מסודרים כיסאותיהם הריקים של נגני התזמורת. המוזיקה ממשיכה לנגן כמו מחול שדים של נשמות נפקדות. איפה הנגנים? על מה מלמדים עדות כליהם הנטושים שאת קולם אתה שומע מרעיד מיתר? בסצנת הפתיחה ליצירה הבימתית "בדנהיים 1939", שעלתה אמש בבכורה על במת תיאטרון הקאמרי, טמון הסיפור כולו. בלי מילים ובבהירות מזהירה מניחים הבמאים מיכה לבינסון ועמרי ניצן את היסודות לשני הקווים המקבילים ביניהם יטולטל הצופה מעתה ואילך - היאחזות נואשת בהתרחשויות הבימתיות המשתנות כרצף עלילה כרונולוגי ומולן תחושת החנק שהולכת וגוברת כמו מקצב תקתוק השעון לקראת הפתרון הסופי הידוע מראש.

הלהקה. ורסיה שותקת של המקהלה היוונית

ההפקה הבימתית המשובחת הזו מבוססת על רומן פרי עטו של הסופר אהרן אפלפלד. העלילה מתרחשת בקיץ 1939 בעיירת הנופש בדנהיים רגע לפני פרוץ המלחמה. כמדי קיץ נאספים בעיירה נציגי הבורגנות היהודית לקראת פסטיבל האמנויות הנערך בה. למרות סימני הפורענות שהופכים לכתובות יותר ויותר בהירות על הקיר, יהדות גרמניה עסוקה בזלילת מגדניות, רומנטיקה עולצת ואסקפיזם תרבותי מנומנם שמכסה על הסכנה.

את הנרטיב הטקסטואלי, שערך ערן בניאל, מגיש השחקן עודד תאומי, אבל את סיפור העלילה על גליו התת קרקעיים, מספרת המוזיקה שהלחין גיל שוחט, המנצח בהפקה על התזמורת הקאמרית הישראלית. המוזיקה של שוחט נעה גם היא בשני מישורים – שמחת חיים, גרנדיוזיות מכובדת, נהנתנות על גבול הקיטש וטירוף דקדנטי מול תזמור דרמטי מאיים, שירת קינה-תפילה של ינוקא צעיר (עינת ארונשטיין) והמהום אינסופי של כנורות בוכים אשר מחלחלים עמוק אל מחוזות האימה. מצד אחד חלילים חולמניים וכינורות פייטניים הפורטים על נימי השמאלץ ומצד שני קולם המתגבר של תופי הטם-טם. המוזיקה משמשת כמו סם משכר ומעוור המרפה את דעתם של הנופשים בבדנהיים.

שוחט, המנצח על התזמורת ועל הרכביה השונים – שלישיית כלי קשת ושישיית כלי נשיפה, מנצח במקביל גם על המספר. הדינאמיקה ביניהם היא למעשה כמו בין שני פרטנרים בהצגה. שותפה נוספת בהפקה היא עדית הרמן, שאחראית על בימוי התנועה של להקת השחקנים והרקדנים, אותם נופשים שמילאו את רחובות בדנהיים ויהפכו מאוחר יותר לאבק.

הלהקה, שבאמצעותה הופכים התווים והמילים הכתובות את הסוריאליסטי לקונקרטי, היא ורסיה שותקת של המקהלה היוונית אשר בלי לספר למעשה מגלה את העתיד להתרחש. בעצם הבחירה להציג את המקהלה כשותקת יש אמירה ביקורתית על הטומנים את ראשם בחול אל מול המתרחש. הרמן משתמשת במספר חללים בהם במות מוגבהות ומכוסות בד שדרכו מתבוננים כמו ממרחק במתרחש. תמונות המעברים שהיא בונה בין המתרחש מעל לפני השטח ומתחתיו מצמררות. כך למשל הופכים הנופשים המסייעים בהעברת מזון ממחסני המלון אל המטבח בהבזק עין לפליטים הנושאים את מיטלטליהם. כך הופכים בגדיהם הלבנים, המסמנים תחילתו של קיץ, לכותנות משוגעים, טליתות לתפילה אחרונה ובסופו של דבר לתכריכים.

"בדנהיים 1939" היא יצירה מרתקת בעיקר כיוון שיוצריה השכילו לסמוך על החיבורים שייעשו בראשו של הצופה מתוך ההיקשים ההיסטוריים, מתוך מילון המושגים המשותף, מתוך תצריף ה-DNA שכל מתבונן ומתבונן נושא עמו. סופם של הנופשים בקיץ 1939 בבדנהיים ידוע ולכן גילויו אין בו בכדי לקלקל את עוצמת החוויה, ובכל זאת אנחנו, היודעים את גודל הזוועה ומבינים את הקטסטרופה הממשמשת רוצים לצרוח: תבינו. רוצים לומר: הפסיקו את המוזיקה והקשיבו לקולות. אבל המוזיקה ממשיכה ומרדימה והם ישנים.