אולי עוד קיציס

מדי פעם ניתנת לי הזדמנות להצדיק את כריתת העצים שנעשית לטובת הפקת הנייר הזה, ולכתוב משהו באמת מועיל, כמו ההודעה הבאה: אם במקרה מכרו לכם לאחרונה מחשב נייד מיד שנייה ועליו מצאתם מסמכים שנראים לכם כמו ספר הומור בשלבי כתיבה, או מערכונים סאטיריים, אנא פנו אל איל קיציס. זה המחשב שלו, והוא ישמח לקנות אותו מכם. קיציס מוכן היה להיפרד מהאייפודים, מהטלפון הסלולרי ומהכסף המזומן שנגזלו ממנו בפריצה המטלטלת לדירתו בשבוע שעבר, אבל בשל כל החומר שבמחשב הנייד הוא ממש עצבני. "אה, הם גם לקחו נעל בית אחת", הוא נזכר. "אל תשאלי אותי למה. אולי אני צריך להסתובב מבית לבית עם הנעל הנותרת, למדוד אנשים ולכתוב על זה איזו אגדה, אבל אין לי זמן".

זה עורר אצלך פחד?

"לא יודע אם פחד, אבל זאת הרגשה מגעילה. דווקא הפריצה הוציאה ממני קצת אומץ. כשנכנסתי הביתה והמנעול היה פתוח, ישר נעלתי את השרשרת מאחוריי, כי חשבתי שהפורצים עוד בדירה. מעניין שהאינסטינקט הראשון שלי היה לנעול, כדי שהם לא יוכלו לברוח, ואני אוכל לפרק את האמ־אמא שלהם, שבדיעבד זו מחשבה די דבילית".

למה?

"כי אני די משוכנע שהם היו מפרקים אותי. אני לא יודע להרביץ".

מתי הלכת מכות בפעם האחרונה?

"מזמן, בבית ספר. אין לי מושג מה היה קורה אם באמת הייתי נכנס לקטע כזה איתם. אולי כשקורה משהו חשוב זה מוציא ממך אגרסיות שלא ידעת שחבויות בך, לא יודע".

אם כך, יכול להיות שהפריצה חיברה אותך עם איזה יצר גברי לוחם, ולא הכל היה לשווא.

"כן, אה? זה לחבור לשורשים. באמת כל הגברים נהיו קצת סיסיים בזמן האחרון, אולי הגיע הזמן שנתאסף כולנו בכיכר העיר ונלך מכות. שמעתי שבבתי ספר היום רושמים ילדים לחדרי כושר, העיקר שיפרקו את כל האגרסיות שלהם. לא יודע איפה כל זה ייגמר, אבל נראה לי שלא רחוק היום שבו נחזור לשורשים".

תהיתי לא פעם איפה אתה ממוקם בין הגבר הישן והחדש.

"אני חושב שאני מאוזן בדיוק באמצע. אני לא איזה ערס וגם לא דייוויד בקהאם שמורח קרם על הפנים. לא הושפעתי מהתנודות בענף הגבריות, ואני לא קיצוני".

"כל הגברים נהיו קצת סיסיים בזמן האחרון". איל קיציס (צילום: אוהד רומנו)

מאוזן, לא קיצוני, לא מושפע מתנודות. כן, זה נשמע כמו קיציס. בואו וננסה לחשוב לרגע מה השתנה בו בשבע השנים האחרונות, מאז נשלף ממשרד פרסום אל הספה ההיא של "חלומות בהקיציס". הטי שירט הפכה לחליפה, נישת הלייט נייט ההזויה הפכה למדורת השבט, וחשבון הבנק, לרווחת הפורצים, ודאי תפח לא מעט. אבל הים אותו ים ועליו צף בנינוחות אותו הקיציס. האם זה הופך אותו לצפוי או שמא למסתורי? לא לגמרי ברור. ערב עליית העונה הרביעית של "ארץ נהדרת" הוא לא מתנגד לספק את הראיון המתבקש לעיתונות, אבל גם הפעם הוא מציב גבולות ברורים, ומעדיף למנן את הנבירה בחייו הפרטיים ככל יכולתו. "במקצוע הזה, אם יש לך תוכנית כל שבוע ורואים אותך ומקבלים ממך את הזמן, אז למה אתה צריך יותר מזה?", הוא שואל. "למה צריך ללכת לתוכניות אירוח? שיראו אותך כל הזמן?"

נו באמת, אתה יודע למה.

"ברור שאני יודע. מהצד של היחסי ציבור, אני לגמרי מבין. אבל מהבחינה האישית אני מעדיף כמה שפחות להמאיס את עצמי. עכשיו יש את כל הדיון על צלמי הפפראצי, למשל, והם אוהבים להגיד 'המצולמים צריכים אותנו כמו שאנחנו צריכים אותם'. עכשיו, זה לא מדויק. אומנם יש מצבים בקריירה שאתה צריך שישמרו על השם שלך בעיתונים כדי שלא תיעלם, אבל כשאתה כבר במקום נוח, כמוני, ויודע שתישאר, זה רק מעצבן".

עד כמה מעצבן?

"בשבילי זו הטרדה לשמה. עם צלמים לא היו לי יותר מדי היתקלויות, כי בסך הכל אם אתה לא רוצה מניחים לך, אבל מה שהרגיז אותי היה שאנשים תמימים צילמו אותי בנופש במצלמה דיגיטלית ושלחו את זה ל־ynet, רק כדי שיכתבו את השם שלהם. אני יכול להבין את מי שפרסם את זה, אבל מבחינת מי שצילם, זה מבאס את התחת. מה העניין של לצלם אותי בבגד ים? גט א לייף, אנשים".

גם קיציס יודע שאלה הם כללי המשחק והם אלה שמאפשרים לו לדבר עכשיו על מה שהוא באמת רוצה, העבודה המפרכת שנעשית ברגעים אלה ממש כדי למקם לנו פולחן חדש בתוך התודעה. מדי יום קיציס מתייצב במשרדי קשת, לוקח חלק בישיבות הכותבים, מריץ קטעים, מנסה חומרים ומנחש מה מהם הולך להיות הלובה, העוזי או הרומנים החדשים. רק מהדרך שבה הוא מדבר על "ארץ נהדרת" אפשר ללמוד עד כמה היא הפכה לנייר הלקמוס של החברה הישראלית ברמה שמגיעה כמעט עד לכדי ממלכתיות. את המונולוג הבא למשל, אפשר היה לשמוע מפיו של מועמד לבחירות מטעם האופוזיציה:

איל קיציס (צילום: אוהד רומנו)

"בעונה הקודמת התרענו על כל הדברים שבסוף באמת קרו. תסתכלי מה קרה: אמרנו על עמיר פרץ שהתפקיד של שר הביטחון גדול עליו, אמרו עלינו שאנחנו גזענים ובסוף התברר שצדקנו. אמרנו על אהוד אולמרט שאין בו כלום, שהוא לא נותן כלום, ופגענו בול. על דן חלוץ אמרנו שהוא יהיר, וזה מה שכולם אומרים אחרי המלחמה. והכי טוב, היו מי שאמרו שהחיקוי של משה קצב מבזה את מוסד הנשיאות. היום זה נראה שמישהו עשה עבודה יותר טובה מאיתנו בביזוי המוסד הזה. לפעמים קשה לאנשים לקבל ביקורת על המנהיגים שלהם, אבל עובדה שצדקנו אחד לאחד".

ומה מתוכנן עכשיו?

"יש כמה דברים מעניינים, אבל אני לא אספר לך. אנחנו תמיד שומרים על מסתורין בקטע הזה. אנחנו גם לא יודעים הרבה, הכל תלוי מה יקרה במדינה. הדמויות הישנות באופן רשמי מוצאות כולן לגמלאות כשנגמרת עונה, ונחזיר אותן בהתאם לצורך. למשל עם הרומנים, אין כרגע תוכנית להחזיר אותם, אבל אם סדר היום הציבורי ידרוש זאת, בטח שהם יהיו. לפעמים הקהל רוצה יותר את מה שהוא מורגל אליו, אבל אין טעם סתם למחזר. אנשים מתרגלים גם לחדש. יש לנו המון ניסיון עם דברים שכתבנו לפעם אחת, ובסוף תפסו ונהיו קטע חוזר".

חשוב לך להיות מעורב בכתיבה של התוכנית?

"כן, וככל שהתקדמנו בעונות אני יותר ויותר שם. השחקנים עובדים על הדמויות שלהם, ואני, בגלל שאין לי דמויות, תורם את חלקי בכל השאר".

ואולי פשוט קל לך יותר לכתוב כי אתה לא זה שנושא באחריות על הפגיעה במושאי החיקוי?

"אני יודע שלשחקנים שלנו קשה לפגוש אנשים שהם חיקו פנים אל פנים, כי הם הפרזנטורים של הדבר הזה, ולך תסביר שמישהו אחר כתב את הטקסט.

אבל שלא תחשבי, היו מצבים שאנשים גם נפגעו ממני, מדברים שאמרתי במבזקים. לאנשים קשה לקבל ביקורת. אבל נהיה מין קטע כזה שכולם חייבים להגיד שהם מתים על החיקוי שלהם ב'ארץ נהדרת', ואני אומר, אם נפגעת מזה, אתה לא חייב להסתיר. תגיד שנפגעת, מה יש. בסך הכל, אנחנו באמת לא אומרים דברים קלים".

במהלך חודשי ההפוגה בין העונות קיציס היה עסוק בלהתבאס מהחומרים המצוינים שהתוכנית פספסה, תחושה שאליה הוא התחיל להתרגל עם הכותרות התדירות שהמדינה הזו מייצרת. "תמיד יש כאן עניינים שיכולים להיות בתוכנית. הרי ככל שהמצב יותר גרוע, לנו יותר טוב, ואנחנו אומרים, שימו למעלה את כל האנשים המטומטמים, הגרועים, הלא מתפקדים, ותהיה יופי של תוכנית. כל אחד רואה את העולם הקטן שלו, ובעולם שלנו זה מצחיק, אז זה טוב. תאמיני לי שאם כולם היו בוחנים את המציאות לפי איכות התוכנית שיוצאת בעקבותיה, היו כאן רק אנשים מאושרים".

מה פספסתם?

"לפני סוף העונה עוד התחלנו עם הסיפור של קצב, אבל זה הגיע לממדים שיכולנו לעשות מהם מטעמים. ורק השבוע חשבתי שאם היינו באוויר, היינו עושים משהו על המשחק של נבחרת ישראל והבלאק בערוץ הראשון. ראית את זה?".

האמת? לא שמעתי על זה. אולי כי כשאין "ארץ נהדרת" אני פחות מחוברת למה שקורה.

"את לא לבד, אגב. עשו פעם סקר וגילו שאחוזים גבוהים מבני הנוער לומדים על מה שקורה במציאות הישראלית דרך התוכנית. אני אומר, למה לא? אם יש להם את האופציה לקבל בשעה אחת את כל הדברים החשובים, ואז גם לשמוע את הדעה שלנו עליהם, אין סיבה שיתחילו לחפש בעיתונים ובחדשות".

זו לא תחושה של יותר מדי כוח?

"תמיד הרגשנו את האחריות, ואנחנו עושים את הבחירות שלנו בהתאם. אחרי הכל, אזוטריה לא חסר, אבל אנחנו בוחרים להתעסק בדברים החשובים".

תמיד היית צרכן אקטואליה?

"כן, אני קורא עיתון כל בוקר. אני לא מהמתעצבנים, לא מהמפגינים, אני טיפוס די פסיבי. אבל אני מטקבק באינטרנט".

באמת?

"בטח, אני מת על תרבות הטוקבקים. זה עולם מדהים. הרי מי שקשור לידיעה גם נכנס וקורא את הטוקבקים שכתבו עליו, והטוקבקיסטים יודעים את זה וכותבים בהתאם, זה מפעיל אותם. אני מת על זה שכותב 'אני הראשון' ובסוף הוא השלישי".

אנשים מציעים לך רעיונות למערכונים?

"כל הזמן, בפירוט מאוד גדול. זה תמיד מצחיק אותי, במיוחד שהם אומרים 'אתה יכול להשתמש בזה'. זה הגיע למצב שהייתי עם מישהו במעלית בבניין שלי והוא יצא בקומה הלא נכונה ואז חזר למעלית, והוא אמר לי "אתה יכול לכתוב על זה מערכון". כאילו, מה? על מה? על בן אדם שיצא בקומה הלא נכונה? זה סוג של טוקבקים בלייב".

על אף שתפקיד הסטרייט-ז'קט בבית המשוגעים הוא עבודה יציבה ומתגמלת, בקצות האצבעות של קיציס כבר מדגדגים הפרויקטים הבאים. הספר שכתב עם טל פרידמן (ושלאחר הפריצה לביתו ייאלץ ללקט את שייריו מתוך גיבויים שונים) הוא ספר הומור על נסיעות לחו"ל, שנכתב מתוך חומרים שאספו השניים בטיולים משותפים מסביב לעולם. בנוסף לכך השניים מעלים מופע מול קהלים מוזמנים, משתתפים בתוכנית ילדים בערוץ לוגי, שבה הם מחקים דמויות היסטוריות, והמסקרן מכל, עובדים על פורמט חדש לערוץ 2. "אני מתגעגע לזוגיות שלנו", הוא אומר. "התוכנית שאנחנו עובדים עליה תהיה הזדמנות לעשות את זה שוב. אני מקווה שזה יעלה בקיץ הקרוב".

שנייה, תן לי להבין. אתם עושים יחד את "ארץ נהדרת", כותבים יחד, מופיעים על במות ובטלוויזיה, ומבלים יחד, ואתה עדיין מתגעגע?

"עבודה ממש, אחד על השני, לא עשינו הרבה זמן. בא לי לחזור לזה. החברות בינינו היא הדבר הכי סבבה בעולם, זה נורא בריא. פרידמן חי חצי מהזמן בטבעון וחצי בתל אביב, אז כשהוא שם הוא של המשפחה שלו, וכשהוא כאן הוא שלי".

•  את המשך הכתבה תוכלו למצוא בגיליון "פנאי פלוס" החדש.

ספר: "והיום איננו כלה", מאת צ'ינגיס אייטמטוב

"קראתי אותו בזמן שהייתי בתאילנד. זה ספר כבד, לא קל, אבל הוא אחד הטובים שקראתי לאחרונה".

טלוויזיה: "משפחת סימפסון"

"יש לי מנהג קבוע. אני שם לי פרק לראות בזמן האוכל. זה יוצא לי בול על האורך של הארוחה, וזה תמיד תענוג".

סרט: "השתולים"

"אני אוהב סרטים מפחידים. זה סרט ממש טוב, ובכלל לא מרגישים כמה שהוא ארוך".

דיסק: הג'ירפות

"בסיבוב האחרון, ההופעות שלהם בבארבי מפוצצות וזו חוויה מטורפת. הסולן, גלעד כהנא, כתב פעם לי ולפרידמן, אבל לא נראה לי שמעניין אותו לחזור לזה עכשיו".