הגבינות עם הבית (שלנו?)
הקמפיין החדש לקוטג' תנובה מחבר יפה את הישראליות, המשפחתיות והקוטג'. אלא שרבים סוברים כי מבקרת למעשה באמצעותו את אורח החיים שלהם
הסרט החדש של קוטג' תנובה הוא חינני בעיני. הוא מנצל היטב את מעמדן המבוסס של הגבינות הלבנות בארוחות הערב הישראליות, ותוך רכיבה על גל המיתוג הרגשי הוא מחבר בצורה יפה בין הישראליות, המשפחתיות והקוטג'.
כל המרכיבים הנכונים משתלבים בצורה זורמת בסרט: מוסיקת הרקע "כמה טוב שבאת הביתה" ששר במקור אריק אינשטיין – הזמר הכי ישראלי שיש, הסיפור המרכזי על הילד הקטן (והנמוך) שמפתיע ומנצח את הגבוהים ממנו בכדורסל – סיפור דוד וגוליית קלאסי, וכמובן "סוף הסיפור" – בארוחת ערב משפחתית-ישראלית עם גבינות תנובה.
מתוך הקמפיין
כפי שכתבתי בפתיחה, אני אישית אהבתי את הסרט שמעודד בעיני את המנהג היפה לארוחות ערב (או בוקר או צהריים) משפחתיות בהן כולם יושבים, מדברים ומעלים חוויות. לכן מאוד הופתעתי לשמוע מחברים וסטודנטים שהסרט מעורר בהם התנגדות, מאחר ויש להם הרגשה שתנובה אומרת להם כיצד לנהל את החיים שלהם. חלקם אף הרגישו שתנובה מבקרת את אורח החיים שלהם ו"נוזפת" בהם להקשיב יותר לילדים שלהם ולנהל יותר ארוחות משפחתיות. כאילו ש"הגבינות עם הבית" לוקחות בעלות על הבית שלהם, בעוד שבעצם מדובר בתאגיד שהוא בית (תנובה) עם גבינות.
לדעתי הבעיה לא נעוצה בסרט הספציפי הזה. ההתנגדות לסרט של הקוטג' היא חלק מהתנגדות כללית לפרסומות המסורתיות, הצפה ועולה בתקופה האחרונה. דורות קודמים שמו לעצמם את העולם המושלם המוצג בפרסומות (ובסרטי הקולנוע) כמודל לחיקוי שאליו הם שואפים להגיע: להסתפר ולהתאפר כמו הדוגמנית, לעצב את הבית כמו בקטלוג או לחיות חיי משפחה מושלמים כמו המשפחה בסרט.
נראה שהדור הנוכחי - החי בסביבה בה השינויים המואצים והריצה הבלתי פוסקת אחרי החדשנות, דורשים ממנו חשיבה עצמאית וכישורי הסתגלות חדשים – אינו מאמץ את הפרסומות כמודל לחיקוי, אלא רואה אותן כמייצגות תאגידים שמנסים לחשוב במקומו. הדור הזה מתחיל לדרוש מוצרים ומותגים אותם הוא צורך בתנאים שלו, בזמן שלו ולפי הטעם האישי שלו ולכן הדרך לליבו (ולכיסו) צריכה להשתנות גם כן.
קמפיין לקוטג' תנובה. משרד הפרסום: מקאן אריקסון.
הכותבת היא מרצה ויועצת לשיווק ולפרסום
