שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הנסיך מבגדד

    דוד אופק, מהיוצרים המוערכים בישראל, חוזר עם סרט תיעודי חדש, "האולפן". גם הפעם הוא מתעסק בזהות ומפגין הרבה חמלה ואהבה. פגשנו אותו בבית הוריו ברמת גן - ההשראה, הבסיס והכוח

     

    בתוך "התפאורה העיראקית", כפי שמגדיר התסריטאי והבמאי דוד אופק את בית הוריו, אתה מרגיש תייר, עטוף בחיים שנכנסים ויוצאים מתוך פריים צבעוני, קוטעים עיסוקים והבזקי מחשבות ומציעים לך בחיוך להתכבד בכל טוב. רמת גן. שכונת תל גנים. בית דו-קומתי שמרגיש כמו קיבוץ בגדדי. אופק מהלך רגוע בתוך הממלכה, נשמע באהבה להוראות הבימוי של אמא ראשל. "יא אומי, לא תגידי שלום לאורחים?", הוא מקניט אותה בעברית מתובלת ערבית והיא מבטלת אותו בתנועת יד ומשחררת חיוך מתנצל על ילד ששוב עשה בושות. מאוחר יותר הוא יאמר: "יחסית למשפחת צווארון לבן, הייתי ילד שובב שעושה בושות. המשפט 'דוד, מא עב?', אין לך בושה?, חזר די הרבה בילדותי".

     

    הבית ברחוב יוסף צבי הוא לא רק מקור השראה פורה אלא רשת ביטחון והגנה ומקור כוח. "ההורים חוסכים ממני הרבה התמודדויות עם החיים", הוא אומר ופונה לאבא חיים לקבל אישור, "נכון שאתה עושה לי את כל הביטוחים, אבא? ומי עושה את הטסט לאוטו? ומי משלם בבנק?". ביורוקרטיה אינה הפורטה של דוד אופק והיעדר הצורך להתמודד עם החומרים האפורים של היומיום אפשר לו לאורך שנים התבוננות שקטה ומעמיקה בחיים. כמו נמלה חרוצה הוא מרכיב בסרטיו פיסות חיים ואסופות רגעים לכאורה קטנים לפסיפס טעון ואנושי.

     

    אופק, 38, נולד ברמת גן וסיים לימודי קולנוע במחזור הראשון של בי"ס סם שפיגל בירושלים. סרט הגמר שלו, "בית", צולם בבית הוריו והיווה סמן מכוון גם לפרויקטים שעקבו. הסרט, שמתרחש בזמן מלחמת עיראק, מלווה את משפחת אופק הצופה לראשונה, אחרי שנות דור, ברחובות בגדד, כשהם מופגזים ועשנים. "זה היה אבסורדי, הרגע הזה, הצפייה הנוסטלגית בהפצצות ובדרכים המוכרות כשבמקביל רמת גן תחת איום הסקאדים", הוא נזכר, נעצר ומרצין, "סרט גמר הוא תמיד הצהרת כוונות. אני חושב שהמתח הזה והאירוניה, שמתקיימים ב'בית', התגלגלו הלאה לתוך הסרטים האחרים שלי דרך שאלות של הגירה וזהות".

     

    כולנו זקוקים לחסד

    הגירה וזהות הם תכנים מרכזיים ביצירתו שמרקדת ברגישות ובחן בין תיעוד לדרמה. "בת ים, ניו יורק", "Take Away", "המנגליסטים" ו"מלנומה אהובתי", שיצר עם שותפו יוסי מדמוני וכמובן "ההרוג ה-17", הם עדות לכך שהתמהיל עובד. בימים אלה יוצא לבתי קולנוע לב סרטו התיעודי החדש, "האולפן", המלווה את חבלי הקליטה של תלמידי אולפן גורדון בתל אביב. הסרט, שביים במשותף עם רון רותם, זכה בפרסי וולג'ין לבימוי ולעריכה ונערך מתוך סדרה תיעודית בת ארבעה פרקים.

     

    הסרט מתבונן במציאות הישראלית ובישראליות דרך עיניו של העולה הזר. הרעיון נולד מתוך התנסותו הפרטית של רותם

    בלימודים באולפן בדנמרק, שם ישבו לצדו בכיתה בין היתר זונה ממולדביה ופליט מעזה. "היו שם מהגרים מכל העולם ורון חשב שזה רעיון טוב לסרט. אז ייבאנו את הרעיון לאולפן בעברית", אומר אופק, "יש משהו מרתק ברבגוניות הזו של אנשים שמגיעים ממקומות שונים, בפליטות, בזרות ובמאבק שלהם להיות שייכים. אנשים זרים יכולים לקלוט טוב יותר מהמקומיים את הזרמים התת קרקעיים של המקום ואנחנו רצינו בהגדרה סדרה של התבוננות על ישראל".

     

    גיבורי הסרט הם צ'ין, עובדת זרה מסין שהתאהבה בבעל הבית הישראלי ונשאה לו; סאשה, שהגיע לישראל מרוסיה בעקבות אם בתו שעשתה עלייה; מריסול, ילידת פרו, שהגיע לישראל בכדי ללמוד משהו על החיים ומצאה את עצמה בהריון לא מתוכנן ודונג-דונג, עיתונאית סינית שהגיעה לישראל בעקבות אהבה. במשך שנה עוקב הצופה אחרי הגיבורים בכיתה ומחוצה לה ונחשף לרגעי משבר, התמודדויות ויופי.

     

    יש תחושה שלא חשוב באיזה נושא אתה נוגע, חיפוש זהות ואהבה תמיד צצים.

     

    "אהבה אני לא יודע, זהות בטוח. זה בולט ב'אולפן' כי זו התמה המרכזית – אנשים מגיעים למקום חדש ומבקשים לעצב את עצמם מחדש, לקלוט את המקום ולהתאים את עצמם אליו. זה נכון שזה קיים גם בפרויקטים אחרים שעשיתי באופן פחות

    ברור, נגיד ב'בת ים, ניו יורק' שמדבר על הזהות העיראקית, הזהות המודרנית מול המסורתית, אימוץ זהות, אובדן זהות. התעסקות בזהות מתייחסת לאהבה, לקשר עם האחר. כל גיבורי האולפן נמצאים שם בגלל אהבה או נגזרות שלה, כולם מחפשים רגע של חסד בהקשרים שונים".

     

    את גיבורי סרטיו של אופק יש מי שיגדיר אנשי שוליים, למרות שמבחינתו הם המרכז. "אני מתהלך בעולמי או קרוב לעולמי, מעולם לא התייחסתי לאנשים כאל שוליים", הוא אומר, "אז נכון שבת-ים היא לא ניו-יורק, אבל המשפחה בסדרה היא עוד משפחה ישראלית".

     

    סימן ההיכר של אופק הוא היעדר ציניות, שיפוטיות או התנשאות כלפי הדמויות. "באופן כללי הדקומנטריסטים הישראליים מאוד לא ציניים, מאוד מעורבים ואכפתיים", הוא מתחבא מאחורי הכלל ומנסה להסית את השיחה למקום אחר, "בסך הכל הסרטים שנעשים פה ומקבלים מאות תגובות שטנה ב-ynet בכל פעם שמישהו מהם זוכה להצלחה בחו"ל, הם סרטים אמיצים שנותנים אופציה לקול אחר שלא זוכה להיות בחדשות". כשדוחקים בו מעט הוא משחרר: "זה נכון שבסרטים שלי אין התנשאות, אבל יש אירוניה שהיא תוצאה של התנגשות בין הדמויות למציאות".

     

    כמו למשל?

     

    "באולפן הסצנה הכי קלאסית זה שיעור על פיגוע. זו סצנה מאוד אירונית. יש סצנה נוספת שבה סשה מתפטר מעבודתו בשטיפת כלים במסעדה. הוא אומר לטבח שגם המטבח הוא אולפן ודרך זה אתה קולט איך השפה מעצבת תודעה, איך מי שלקחנו אותו בשביל לתקוע אותו במטבח, יהיה פועל שחור ואוצר המילים שלו יישאר: סיר קטן, סיר גדול, מטבח נקי, מטבח סגור, הכל מוכן למחר. לסשה יש את החוכמה להבין שתקעו אותו במקום שלא יאפשר לאוצר המילים שלו לצמוח. כשהוא אומר 'תודה רבה על המילים שלמדתי אצלכם', זה אומר משהו עלינו כחברה".

     

    הסרטים שאתה עושה הם סרטים חברתיים?

     

    "אני משער שאפשר למצוא במאים חברתיים יותר מובהקים ממני. הסרטים שלי עוסקים בחברה. הם יוצאים מסיפורים קטנים ומנסים לצייר תמונה פנורמית יותר גדולה על החברה הישראלית ברגע נתון. אני אוהב את האישי, אני פחות אוהב דידקטיקה והלקאה עצמית. לי חשוב שתהיה לך קודם כל חוויית צפייה נעימה, שלא תשב מוכה תוכחה מול המסך. אחרי שרכשת את ליבו של הצופה אפשר לחלחל גם מסרים אחרים בדרכים יותר מעודנות ומוחבאות".

     

    לך אל הנמלה

    אופק, יש לומר, אהוב לא רק על המבקרים אלא גם על אבירי הרייטינג של ערוץ 2. זה בלט במיוחד בסדרה "בת-ים, ניו-יורק" אך גם בפרויקטים אחרים. "קשה לי להגיד למה זה קורה. יש בזה אולי משהו מהמורשת הסם שפיגלית של Make Them laugh, Make Them Cry, כלומר רגש את הקהל, תיגע בו, תתקשר. הרצון להיות קומוניקטיבי, לגעת בצופי ערוץ 2, חשוב לי, אבל מעבר לכך, לצד הנרטיב והסיפור האישי, יש תמיד את הניסיון לומר עוד משהו, לא להסתפק רק ברמת הסיפור שעובד, ללכת לרבדים יותר מתוחכמים".

     

    ההצלחה האחרונה, "מלנומה אהובתי", היתה לדבריו הפתעה משמחת. "זה גרם לי אושר עצום, מכיוון שהעשייה לוותה בחרדה גדולה גם של המפיק וגם של הגורמים המשדרים. לא ידענו איך הקהל יגיב, כי בכל זאת מדובר במוות, סרטן, אווירה דוקומנטרית בפריים-טיים. יפה היה לגלות שהקהל אוהב את זה".

     

    בתעשייה קוראים לו "במאי פקיד", "נמלה שלא מחכה שהמוזה תיפול עליה", ותאמינו או לא - מדובר במחמאה. "אני מאוד אוהב את זה. אנחנו 14 דורות של עמילי מכס בבגדד. 14 דורות של אנשים שהכניסו והוציאו סחורה. משהו מזה נשאר. אני אוהב רשימות, אוהב לסדר login ולסמן במארקר מה יפה ומה לא. יש בי משהו מהסופרים שקמים בשבע בבוקר לשבע שעות עבודה".

     

    אולם למרות הפקידות האפורה לכאורה, אופק הוא יוצר שלא מרשה לעצמו להתפשר - הרבה בזכות המעטפת המשפחתית החמה. "הם מכינים לי קובות ודואגים של יהיה חסר", הוא צוחק ומודה, "יש לי מזל גדול. עד היום לא עבדתי לשם הפרנסה כמעט. אני לא מלמד כמעט למרות שאני נהנה להרצות. אפשר להתלונן אם רוצים, אבל בסך הכל אני מצליח להתפרנס בסדר גמור. 'ההרוג ה-17' למשל הצליח יפה מאוד בחו"ל ומכירת זכויות השידור לרשתות טלוויזיה אפשרו לי שנתיים שקטות לפתח וליצור את 'מלנומה אהובתי' ואת 'האולפן'. אני מבסוט טפו טפו, רק שיימשך".

     

    מצד שני יש את שותפך יוסי מדמוני ואת אסף ציפור שפתאום מדברים על כתיבה לטלנובלות. מה אומרת התנועה הזו בין דרמות מובילות בערוץ 2 לטלנובלה, שנחשבת לז'אנר נמוך?

     

    "יוסי זה סיפור אחר. תמיד היתה לו משיכה לתרבות פופולארית. אני זוכר כשצילמנו את 'בת-ים, ניו-יורק' איך הוא התעקש לתת לדודו טופז תפקיד אורח. הוא אוהב את התרבות הפופולארית ומשלב את זה בעשייה. אגב השילוב הזה שקיים במציאות ובטלוויזיה, הוא לא בהכרח רע. אני לא מהמבקרים שיגידו 'תנו לסופרים שלנו לכתוב ספרות ולשאר לכתוב זבל'. יש משהו יפה בזה שאתה נתפש על דיאלוג יפה בסדרה כמו 'האלופה', שזה לא טראש מוחלט".

     

    אתה באמת מאמין שאפשר לגשר על הפערים, שאפשר לכתוב לטלנובלה ובמקביל לייצר דרמות עמוקות ומהותיות?

     

    "תראי, יוסי גילה שלא. הוא רצה, אבל גילה בצער שהוא לא יכול. אני עוד לא הייתי במקום הזה שמנסה לאחוז במקל בשני צדדיו. יכול להיות שלא. יכול להיות שכשמגיע הרגע, אתה מגלה שאתה מדבר בשפה אחרת, שמצפים ממך למשהו אחר ממה שאתה רוצה לתת. אבל יש לי משיכה טבעית לפופולארי. אני חושב שהרבה פעמים הבסיס לאמנות גבוהה הוא במוצרים הפופולאריים ששוטפים את השוק. אפשר לזלזל בהם ואפשר לקחת אותם ולתת להם רבדים נוספים. אולי קשה ליצור בתוך הפופולארי, אבל בטוח ששווה להתייחס אליו".

     

    המעבר בין סרט לסדרה הפך להיות מכת מדינה. עשיתם את זה עכשיו עם "האולפן", עשו את זה קודם עם "בובות של נייר" בבימויו של תומר היימן.

     

    "זה נכון ש'האולפן' התחיל כסדרת טלוויזיה שאוחדה אחר כך לסרט. הצפייה ברצף הופכת את החומרים למשהו אחר, חזק יותר, ממוקד. אין לי מושג אם זו הדרך הנכונה, ונכון שבסופו של דבר כשעושים את המעבר מסדרה לסרט או להיפך, העיסוק המרכזי הוא בלהסוות את המקור. הסיבה היא כלכלית - הזמן שלוקח לביים סדרת טלוויזיה דוקומנטרית של חמישה פרקים זהה לזה של סרט, כשההכנסות עבורה כפולות ולפעמים משולשות. אז כן, אתה מוצא את עצמך נאלץ לפרק את מה שיצרת בחזונך לפרקים ולדבר בשפת הטלוויזיה בכדי לממן את החלום. זה אמצעי הישרדות ואני מקווה שלא יצאו בגלל זה סרטים פחות טובים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אופק. התבוננות עצמית דרך עיניים זרות
    מתוך הסרט. "כל גיבורי האולפן נמצאים שם בגלל אהבה"
    לאתר ההטבות
    מומלצים