שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נגיעה אחת רכה
    מי ייתן ונשמתו תפלס לה דרך למקום טוב יותר, שם מדרכות של עיר פרוזאית מוארות בזהרורי-זהב, המרחק בין תל אביב לבין פריז מתגמד, האיכר עדיין מצמיח לחם והפועל תל אביב מנצחת כל שבת. אריאנה מלמד נפרדת בעצב מעלי מוהר

    היו לו פני ילד שנאבק בכורח להתבגר. מתוכן בקע אחד החיוכים המאירים והמיטיבים ביותר שראיתי: תמיד קצת מבוייש בזוויות, תמיד מוכן לגלות בפליאה שאוהבים אותו מאוד, אפילו מעריצים. בשולי החיוך, בקמטי-הצחוק, היתה גם מעט אירוניה. ולוואי ונשמתו תפלס לה דרך למקום טוב יותר, שם מדרכות של עיר פרוזאית מוארות בזהרורי-זהב, המרחק בין תל אביב לבין פריז מתגמד, האיכר עדיין מצמיח לחם והפועל תל אביב מנצחת כל שבת.

     

    עלי מוהר היה מכשף מלים עניו ואמן גדול של נוסטלגיה מחוייכת. מן החומרים הפשוטים ביותר של חיי-עיר ברא דמות של מספר שאוהב אותה עד מאוד – מאז אלתרמן לא היה איש שכה אהב את תל אביב – אבל גם נמנע במתכוון משאונה ומקלונה, מן הפיח והרעש שירדו עליה מאז שביטלה את ההפסקה. הטור שלו, "מהנעשה בעירנו", הכתיב לקוראיו קצב אחר: קצת יותר נינוח, חף מעימותים ונעים, קצב שאיפשר לקוראים להצטרף אליו במסעות גילוי קטנים ונהדרים, שבסופן, לפעמים, כל מה שנמצא הוא מרפסת מוארת: במילותיו, המרפסות הפכו לפעמים לארמונות, הבוגינוויליות החבוטות לשיחים של קסם, והאנשים טרודי-המבט והממהרים ברחובה של עיר היו כל אחד לעולם ומלואו. והמדרכות באמת זהרו.

     

    אהבתי את הכתיבה שלו עד כדי כך שקראתי גם את טורי הספורט. בלי להבין יותר מדי, ורק כדי לחוות במלים את נלהבותו, את עוצמת האהבה שידע להביא אל תוך חוויות הכדורגל שלו, את מלאוּת-הרגש שמכשף נבון מטעין במילותיו, עד שלא חשוב על מה הוא מדבר. הכישוף נותר בעינו. כמה פעמים, לפני שנים, יצא לי להגיד לו תודה על הטורים ועל עונג הקריאה: מחמאות גדולות מדי, אני חושבת, הביכו אותו אף על פי שהיה ראוי להן מאוד.

     

    בחייו של איש שכתב כמה מו השירים היפים ביותר בעברית, לא תמיד זכרו את הקשר בין האיש לבין השירים. הנה אמן הנוסטלגיה של "שיעור מולדת", והנה הרומנטיקן הילדי ב"שש עשרה מלאו לנער", והאוהב המתוסכל של "נגיעה אחת רכה", ואוהד הכדורגל המתוסכל אולי עוד יותר ב"אמרו לו": כמעט תמיד בלי עימותים, במבט משועשע. אפילו הנוסטלגיה היתה לא-הרואית, לגמרי בממדי אנוש ומודעת לעצמה ולמגבלותיה. "וכך בדמיוננו התרבו פלאות / פטישים ניגנו, מחרשות רנות / יש כורמים ויש יוגבים / ארץ של רועים / כך זה הצטייר בילדותנו / שהיתה יפה": ספק אם יש עוד שיר כזה בהמולת הנוסטלגיה הכללית, שמודה כי כמעט הכל היה פרי הדמיון, ובכל זאת, הילדות באמת היתה יפה, עד שהתחיל העצב המתוק.

     

    והיתה לו עברית נפלאה, בלי פחד מפני המליצה ובלי רתיעה מפני שפת רחוב. ב"שיר נבואי קוסמי עליז" ידע לשלב את "אווז הבר שחולף בשמי הערב" יחד עם "בריז'יט ברדו שתפסה כבר את העסק". כיוון שהיה להטוטן מילולי מצויין, מעולם לא הכפיף את מה שהיה לו לומר לכללים נוקשים מדי ופורמליים מדי של חריזה, אבל תמיד שמר על קסם המצלול, על המקום המיוחד בממלכת המלים שבו אפילו שירי מולדת פטריוטיים לעילא נטענים במשמעות חדשה. "כי בך אני נוגע לא נוגע / לא עץ אני שותל בך אלא שיר / במה עוזר לך שיר אנ'לא יודע / אבל השיר עוזר לי להמשיך", כתב לארץ שאהב, וגם את "שיר השיירה" ואת "שכשנבוא" כתב, כשאחרים כבר היססו או התביישו לאהוב את הארץ בהפגנת תום שכזו, בהודאה ש"זוהי הרפתקת חיינו". ובתוכה, אני חושבת, עדיין חיפש מקום בו "האוויר מלא דבש וסביונים", ומאוד רצה שיהיה כזה, לא רק ברחוב סומסום.

     

    שלום לעלי מוהר. רבים מאוהביו נוטלים כעת לידיהם את הספר "מהנעשה בעירנו", אסופת הטורים המופלאים שלו. כמה מהם יירדו אל הים. אחד מהם כתב כאן, בידיעה שהתפרסמה עם מותו, כי שבת בלי "מהנעשה בעירנו" זה כמו תל אביב בלי ים. במקום הטוב משלנו, על מדרכה זוהרת, עלי מוהר יכול לחייך חיוך גדול של הסכמה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים