כנסו לדירק בלאק

מאז נפילת הלייקרס אין יותר שושלות באן.בי.איי. מה שיש זה זיגזג בטור האלופות: סן אנטוניו, דטרויט, סן אנטוניו, מיאמי. ההיגיון והסימטריה אמורים להעמיד כאן שוב את הספרס, אבל המציאות של השנים האחרונות מוכיחה שקבוצה מתקשה לבנות אליפות על אליפות. זה קורה כי אין ממש "פאוור האוס" בליגה כמו שהיו הלייקרס, או שיקגו ויוסטון לפניהם; היום אי אפשר להגיד על סן אנטוניו או מיאמי שהן מועמדות טבעיות לזכייה כי הן כל כך טובות מאחרות, והיעדר הרציפות מסתדר לי יופי עם הסיכוי של דאלאס מאבריקס, אחת שעוד לא עשתה את זה, להיות האלופה הבאה.

למה דווקא היא? בגלל האגרסיות, הרעב, האיזון שנוצר בשנה האחרונה בין היכולות בהגנה ובהתקפה, הסגל הרחב, ההנהלה היציבה, קו העלייה הכללי - וגם בגלל הפספוס של העונה שעברה, ההפסד בגמר הפלייאוף למיאמי היט. דאלאס הובילה 0:2 בסדרה וסיימה אותה בהפסד 4:2; זה היה המחיר שהיא שילמה כקבוצה חסרת ניסיון במעמדים האלה, וזה כאב, אבל גם הכין את הקרקע לחילופי תפקידים בעונה הקרובה, כנהוג וכמקובל באן.בי.איי. בדיוק כמו שהאמריקאים אוהבים להאמין.

על פי התורה שבעל פה, דאלאס לא יכולה לקחת אליפות בלי שתעבור קודם את ציוני הדרך ההכרחיים: זכייה באליפות המערב והתנסות בגמר הארצי. רק עכשיו, כששני אלה מאחוריה, היא באמת מוכנה להיות "אלופת העולם" כמו שקוראים לזה האמריקאים (ולא משנה שנבחרות סרביה, ארגנטינה, ספרד ויוון מלמדות אותם פעם אחר פעם דברים חדשים על אמת בפרסום). ואני אומר לכם כאן ועכשיו שהיא תהיה.

דממה בהיכל

את האליפות שלה, אם וכאשר תבוא, דאלאס תרוויח הרבה בזכות המנהיגים שלה - המיליארדר-בעלים מארק קיובן, המאמן אייברי ג'ונסון והג'נרל מנג'ר דוני נלסון. המשולש הזה גורם לכל העסק ללכת חלק; במובן הזה דאלאס דומה יותר לסן אנטוניו של תקופת טים דאנקן, דייוויד רובינסון ועכשיו גם טוני פארקר, מאשר לקבוצות מחורעות כמו שיקגו, עם המתחים בין ג'ורדן-פיפן לקוקוץ', ג'רי קראוס לג'ורדן והשיגעון של רודמן בכל סוג של משוואה (או הלייקרס, עם הבלגנים בין קובי לשאקיל, כשגם פיל ג'קסון מוכתם ברפש).

בזכות הגב הכלכלי והאופי של קיובן - אדם שאף פעם לא חושש לנקוט עמדה ולהעמיד בפומבי את טובת ה"מאבס" לפני טובת הליגה או כל גורם אחר - יש בדאלאס המון ביטחון, גאווה ונוחות. הגישה המוחצנת של קיובן משפיעה על כל מי שבא איתו במגע: הוא שורף בבלוג שלו כל מה שזז, עונה לכל מי ששולח לו מייל, מילד קטן בנבאדה ועד חקלאי מג'ורג'יה. אם אתה כדורסלן, עדיף שתהיה איתו ולא נגדו.

גם שאקיל אוניל רצה בזמנו לשחק אצלו, אבל הלייקרס הראו לו את כל הדרך למזרח, שרק לא יפריע להם. אז שאק מצא את עצמו במיאמי היט, פגש תוך שנתיים את קיובן בגמר של העונה שעברה, והראה לו שכל מיני פתרונות מאולצים בעמדת הסנטר לא משתווים לדבר האמיתי. אבל דאלאס לא צריכה להתרגש מזה יותר מדי, ולא רק בגלל פרק התושב"ע שדיברתי עליו, אלא גם כי קשה להאמין שמה שעבד בעונה שעברה במיאמי יעבוד שוב. לתחושתי, הזקנים של ההיט - שאקיל אוניל, גארי פייטון, אלונזו מורנינג ואפילו אנטואן ווקר הזנוח-משהו - עמדו אז בפני הזדמנות אחרונה בהחלט. ברגע שזה קרה, זה קרה. ונגמר. כמו בבקבוק שמפניה, היו שם מספיק גזים כדי לירות את הפקק החוצה בדיוק פעם אחת. הרגליים של החבר'ה ממיאמי כבר לא ירקדו באותו קצב. והרגליים של אלה מדאלאס צוברות עוצמה ותאוצה ככל שהן רצות יותר יחד.

השנים עושות טוב לדאלאס. זאת קבוצה שאין בה מקרי ראש, שלא הולכים בה מכות, שאף שחקן שלה לא בוחר לחנוק את המאמן כשדברים לא נראים לו; שערוריית השיא מתרחשת כשדירק נוביצקי משתכר מעת לעת בפאב הסמוך למקום מגוריו. דווין ג'ורג', שהגיע בקיץ משנים עמוסות במלחמות אגו בלייקרס, הגדיר את הסיטואציה הכי נכון: "האנשים פה טובים. אפשר לדבר איתם. הם מוכנים לדון איתך בכל עניין או בעיה. הם הופכים דברים לקלים. הם אנשים קלים".

למרות שקיובן הוא מהדורה מוגדלת של ארקדי גאידמק, הוא לא מלחיץ את המערכת בציפיות מטורפות; למאמן ג'ונסון, עד לפני כמה שנים שחקן אפור שנבנה מעבודה קשה, יש סבלנות והערכה לשחקנים שבאו מלמטה והצליחו להגיע לשורה הראשונה. גם דוני נלסון, שחי שנים תחת הצל של אביו דון - אחד המאמנים היחידים עם רקורד של יותר מ-1,000 ניצחונות באן.בי.איי - הוא כזה. השליטה העצומה של נלסון הבן בכל מה שקורה בכדורסל הבינלאומי, והעובדה שמבין כל קבוצות האן.בי.איי הגיע ילד גרמני בשם נוביצקי דווקא לדאלאס, מסדרות לו מדרגות לגן עדן מבחינת קיובן. אבל אתם יודעים מה, מספיק לדבר על שקט תעשייתי. בואו נדבר על נוביצקי.

רבע לנשבר הזין

אם התחזיות שלי יתממשו והאולם בדאלאס יתמלא בקונפטי ביוני 2007, אז דירק נוביצקי - שחקן של 22.4 נקודות ו-8.8 ריבאונדים בקצת פחות מ-700 משחקים בקריירה - יהיה הפרנצ'ייז-פלייר האירופי הראשון שלקח קבוצת אן.בי.איי לאליפות. ולאמריקאים קשה עם זה. נוביצקי מצידו אמנם מתייצב מדי קיץ בנבחרת גרמניה, אבל גם הוא יודע שהוא חייב להכשיר את עצמו כאמריקאי. בעיקר אם הוא זומם להיבחר ל-MVP של הליגה, תואר שאף שחקן זר לא זכה בו, ושחשוב לא רק לרזומה שלו אלא לדאלאס כולה. אבל כמו שזה נראה כרגע, אמריקה מתחילה להשלים עם זה שהיא תצטרך לבלוע את הצפרדע.

פעם, לפני כמה שנים, אמרו שהאן.בי.איי לא בשלה מנטאלית לבחור MVP אירופי. על פניו, האמריקאים חטפו מספיק מהכדורסל של שאר העולם בשנים האחרונות כדי שכל המחסומים האלה - מקצועיים, פסיכולוגיים והשד יודע מה - יוסרו. חוץ מזה, נוביצקי הוא אחד מחמשת השחקנים הטובים בליגה, וזאת עובדה. לא נשארו לו יותר מדי מדרגות לטפס, אם בכלל, כדי להיות השחקן הכי משפיע והכי מצליח בליגה בעונה הקרובה. אלא שיש גבול, אתם יודעים. זה יפה לדבר על כדורסל גלובלי ואפילו לראות איזה איטלקי (אנדראה ברניאני) או סיני (יאו מינג) במקום הראשון בדראפט. אבל כשלא-אמריקאי ייבחר כשחקן המצטיין של הליגה, זאת תהיה הכניעה הסופית בפני העולם, הכרזה בראש חוצות שיש מדינות שמייצרות שחקנים יותר טובים מלברון ג'יימס, שאקיל אוניל וקובי בראיינט. הם לא ממש מתים לעשות את זה, האמריקאים - אז הם מתחילים לדבר על נוביצקי כעל אחד משלהם.

כאמור, לא מדובר בתהליך הכשרה שמסתכם במישור הפרסונלי. המטרה בדיבורים האלה היא להביא את נוביצקי למצב שבו המערכת כולה - השופטים, הנהלת הליגה, התקשורת - יראו בו ראוי לקבל את הכבוד ולחצות את קו הגמר הראשון גם ברמה הקבוצתית. במילים הכי פשוטות, ככל שמעמדו יתבצר, ככה יגדלו הסיכויים של דאלאס להיות אלופה. אמרו על נוביצקי (ובעצם אומרים עד היום) שהוא הלארי בירד האירופי; דאלאס תנסה למחוק את המילה האחרונה בהשוואה. ואני מאמין שבמקום להילחם בזה, האמריקאים פשוט יאמצו אותו. הם כבר עשו את זה עם שוורצנגר, אז כמה קשה זה כבר יכול להיות.

נוביצקי חתם לפני כמה שבועות על חוזה עד 2011, שישלים 13 עונות רצופות שלו במאבריקס. לכאורה זה אומר שלדאלאס יש זמן לבנות אליפות סביב היכולות שלו, אבל האמת היא שזה חייב לקרות השנה, או בשנה שאחריה. לא יותר. עם כל הסבלנות של קיובן, ספק אם הקאדר הנוכחי יקבל עוד הזדמנויות. אם הסגל הזה לא יביא אליפות תוך שנתיים מהרגע שבו הוא מסוגל לזה - כלומר ממש כאן ועכשיו - המאבס עלולים לגמור כמו סקרמנטו קינגס, שהצטיינה שנה אחרי שנה, הגיעה הכי קרוב לטבעת, ופשוט לא היתה מסוגלת לעשות את זה. ברור לגמרי שאחרי שניים-שלושה ניסיונות כושלים מישהו בדאלאס יקום ויגיד די, זהו, החבורה הנוכחית לא כשירה לבצע את המהלך הגדול, וצריך לבנות משהו חדש סביב הפרנצ'ייז-פלייר הגרמני. אז אני עם המאבריקס, כי מצד אחד זמנם הגיע, ומצד שני זמנם קצוב.

תגדל ותהיה גנרל

ככל שדרכה של דאלאס לאליפות נראית סלולה, זה לא אומר שאין בה פסי האטה ותמרורי אזהרה. אף קבוצה עוד לא לקחה אליפות בקלות, וגם אם הריח והתחושה אומרים מאבריקס, צריכים להתקיים כמה תנאים כדי שזה באמת יקרה.

קודם כל, צריך לטאטא באופן יסודי את הזיכרונות מטראומת גמר הפלייאוף מול מיאמי בעונה שעברה; על פי ראיונות ודיווחים בתקשורת האמריקאית, בסביבות דאלאס מדברים על העניין עד היום. החיטוט העצמי בנבכי הנשמה של הקבוצה עוד לא מוצה. כשאתה מוביל 0:2 בסדרת הגמר הראשונה שלך ובכל זאת מצליח איכשהו להפסיד אותה, זה מדאיג. המאבריקס שואלים את עצמם אם הזדמנות כזאת תחזור, ואם כן, עד כמה יתפקדו ברגעי האמת כל אותם מוכי גורל שלא הצליחו לסגור עניין ברגע הכי גדול בקריירות שלהם. משהו נסדק במעטפת הביטחון העצמי, ויש דברים שהכסף של קיובן לא יכול לתקן. בפעם הבאה שזה יגיע, חובת ההוכחה תהיה על דאלאס. אז זאת המשימה מספר אחת שלה, כי קבוצה שרוצה לזכות באליפות חייבת להתמודד לא רק עם היריבות שלה. היא חייבת להתמודד גם עם עצמה.

הפרובלמה השנייה היא סן אנטוניו ספרס, הקבוצה של טים דאנקן וטוני פארקר, שדאלאס הדיחה בחצי גמר המערב בשבעה משחקים (כשהאחרון והמכריע דרמטי במיוחד). הספרס נראים מאוד נחושים ורציניים הפעם; הם תמיד היו כאלה, אבל עכשיו הרבה יותר. כל מיני הצהרות בנוסח "חומת סן אנטוניו לא תיפול שנית" משתחררות להן בשבועות האחרונים, וטקסס כולה צהלה ושמחה לקראת הראש-בראש המבטיח בין המאבס לספרס. לסן אנטוניו בהחלט מספיק כלים ומספיק ניסיון כדי לנגוח לדאלאס בפרצוף אם וכאשר ייפגשו בגמר המערב, ולכן זאת משימה מספר שתיים מבחינת המאבריקס, חוק יסוד שבשנים האחרונות אין בלתו: קבוצה שרוצה לזכות באליפות, צריכה לדעת להתמודד לא רק עם עצמה אלא גם עם סן אנטוניו.

המשימה השלישית היא השלמת תהליך האמריקניזציה של נוביצקי, וכבר אמרתי שזאת לא צריכה להיות בעיה. אבל אל נוביצקי צריך לחבר מישהו, כי ההיסטוריה אומרת שיש רק שתי דרכים לקחת אליפות באן.בי.איי: להדביק מגה-סטאר למגה-סטאר, או לשחק כדורסל קבוצתי ומאוזן כמו דטרויט פיסטונס, ומאחר שהאופציה הראשונה עובדת ברוב המקרים, חוקי האן.בי.איי הבלתי כתובים כמעט מצווים על מועמדת לאליפות להדביק לכוכב את המישהו הנכסף הזה שירכיב יחד איתו "דואו" מנצח. אתם יודעים, מג'יק וקארים; ג'ורדן ופיפן; דאנקן ורובינסון; קובי ושאקיל; ווייד ושאקיל. אלה התרחישים של השנים האחרונות. לא לחינם מנסים בלייקרס כבר שלוש שנים להצמיד לקובי בראיינט את קווין גארנט כדי לחדש את ימי השושלת. עובדה שבראיינט לא מגיע לשומקום עם חבורה של כל מיני נחמדים סביבו, ובלי אף כוכב מהדרג הראשון. אפילו פיל ג'קסון לא מצליח לעזור לו לעשות את זה.

פעולות טרום העונה של דאלאס הוכיחו שאין לה כוונה לחבר כוכב ענק לנוביצקי. היא לא רכשה אף שחקן מהדרג הראשון, ולפיכך נראה שהקו הוא שילוב בין שתי הדרכים: שיטת הפיסטונס - חתיכה מגובשת אחת שתצטרך להרים את המשחק הקבוצתי שלה בדרגה אחת לפחות - עם מגה-סטאר אחד בתוכה. או שלא, כי גם אם המאבריקס לא הצניחו אף תותח לצד נוביצקי, ייתכן שבמהלך העונה הם ינסו להצמיח אחד כזה מתוך המערכת. ואם מדברים על מישהו שיכול לצעוד קדימה, לתת יד לנוביצקי ולהקל עליו כשדברים ייתקעו, האיש הזה הוא ג'וש הווארד.

שיהיו לי בריאים

דאלאס אולי לא בונה את כל העונה שלה על הפקטור הזה - הסגל שלה עמוס בכל עמדה על המגרש, ואם מישהו חולה או פצוע לא אמורה להיות לזה השפעה מיידית - אבל היא תשמח מאוד אם הווארד יהפוך למגה-סטאר השני שלה.

הווארד, 26, משתפר מעונה לעונה. בליגה מדברים עליו כעל תואם מאנו ג'ינובילי מסן אנטוניו או טיישון פרינס מדטרויט, ודאלאס מאמינה שבצדק: בסוף אוקטובר היא החתימה אותו על חוזה המשך לארבע שנים תמורת 40 מיליון דולר בסך הכל, שישאיר אותו אצלה עד 2011, כמו נובציקי והמאמן ג'ונסון. האם הווארד מסוגל להצדיק את הציפיות ואת המשכורת, ולהפוך למגה-סטאר השני של המאבס? נראה לאן זה יתגלגל.

לצד הווארד ונוביצקי, החמישייה הראשונה תכלול את ג'ייסון טרי ודסגאנה דיופ. נשאר רק לחבר רכז לעסק הזה, ולצאת לדרך. אייברי ג'ונסון, מאמן שהוא רכז עבר בעצמו, הביא לדאלאס את אנתוני ג'ונסון מאינדיאנה. שחקן ותיק, רכז שהוא רכז ולא שום דבר אחר. מישהו שבנה את עצמו בשתי ידיים, ממש כמו שהמאמן החדש שלו היה כשחקן. בא משומקום ועשה דברים יפים. עכשיו, אם דווין האריס, הרכז הראשון מהעונה שעברה, לא יוכיח את מה שהוא צריך להוכיח, ג'ונסון המאמן יריץ במקומו את ג'ונסון הרכש. וגם האריס יודע את זה.

האריס הרג בעונה שעברה את סן אנטוניו בסדרת חצי גמר המערב, אבל בשתי הסדרות הבאות - נגד פניקס בגמר המערב ומיאמי בגמר הארצי - הוא כמעט לא השפיע. כולם יודעים מה חסר לו: קליעה מבחוץ. ומיאמי יודעת את זה יותר טוב מכולם, אז היא התייחסה אליו כמו אל אוויר, וזה נראה גם נראה ככה - משחק בין ארבעה מדאלאס לחמישה ממיאמי. ההיט פתחו להאריס מרחבים לזרוק, אז הוא זרק, וגם פגע, רק לא באחוזים שמאפשרים לזכות באליפות. לכן, בשבועות האחרונים הוא עמד וזרק בין 600 ל-700 פעם ביום. עמדת הרכז הראשון היא האחרונה שלא סגורה בדאלאס, והוא יודע שרק שיפור ממשי ישאיר אותו בתפקיד.

יקרה מה שיקרה בקו האחורי, המאבס ימשיכו לשחק עם שלושה D בעמדת הסנטר: דאמפייר, דיופ ודי.ג'יי מבנגה (קונגולזי עם דרכון בלגי, שאפילו שיחק קצת נגד נבחרת ישראל בשני הקיצים האחרונים ונשלף מאוחר בפלייאוף של העונה שעברה כדי להצדיק את קיומו ולהציק לשאקיל). כל השלושה האלה היו בדאלאס גם בעונה שעברה, אבל השנה הם מסתמנים גם כמי שבאמת יתרמו לנוכחות שלה מתחת לסל. כולל מבנגה, שאף אחד לא ספר לפני שנה, אבל לפי אימוני טרום העונה הוא בדרך להראות שהנוכחות שלו בפלייאוף לא היתה מקרית.

אני מנסה לחפש בכוח מקומות שמהם עלולה לבוא הנפילה, ולא בדיוק מוצא. זה בטח לא אמור לבוא מכיוון השחקנים המנוסים, אחרי הצירוף של דווין ג'ורג' (29) מהלייקרס ואוסטין קרושר (31) מאינדיאנה. מדובר בשחקנים שיודעים מה זה פלייאוף; ג'ורג' אפילו מביא איתו טבעות אליפות, משהו שחסר לחבר'ה הנוכחיים של דאלאס.

אז אולי פציעות? את התחום הזה אי אפשר לצפות מראש, אבל הצוות המקצועי של המאבריקס עושה כל מאמץ שלא לשרוף אף אחד מאלה שהגוף שלהם מועד להתפרקות. ג'רי סטקהאוז החמיץ בעונה שעברה 27 משחקים? אייברי ג'ונסון דאג להניח את התחת שלו על הספסל באימוני טרום העונה (וגם את זה של נוביצקי, כי מה שבטוח בטוח). בכלל, כולם מנסים לשמור את סטקהאוז בצמר גפן. לפעמים, בסיומי אימונים, הוא אפילו לא עומד לזרוק עונשין כמו כולם והולך ישר לספסל כדי להניח גושי קרח בשקית על הברכיים, העקבים, כל דבר שעלול להתפרק.

אז ג'רי סטקהאוז, ג'וש הווארד, דירק נוביצקי, קונגולזי אחד - אלה מבחינתי אלופי האן.בי.איי הבאים. ומה אם התחזית הזאת תתפרק עוד לפני הברכיים של סטקהאוז? אז איך אומרים האמריקאים, חרא מתרחש. לפחות תעריכו את זה שאני שם את כל הביצים שלי בסל אחד.