שתף קטע נבחר

מפת ישראל השלמה והבורה

איך תסבירו לילדיכם את הסכנה שבחזרה לקו הירוק, אם לא יידעו מהו? כפיית בורות היא היפוכו של החינוך

כל מפה מבטאת עמדה פוליטית. קחו את מפת העולם למשל. נסו ליצור ממנה כדור ותגלו שקל הרבה יותר להופכה לגליל. במפת עולם הפרושה על הקיר נראים שטחי היבשה הסמוכים לקטבים כגדולים הרבה יותר משהם במציאות. סקנדינביה נראית בה כזהה בגודלה להודו, על אף שהודו גדולה פי שלושה מסקנדינביה. כך אנו רגילים לראות את אירופה ואת צפון אמריקה: כענקיות, כנותנות את הטון, לא כננסיות המתגמדות לעומת יבשות "נחשלות" מדרום להן.

 

מפת ישראל ביטאה אף היא מאז ומתמיד מימד של אשליה. ארצנו דומה לסכין מטבח שהנגב הוא להבו. נעים יותר להדביק קת שמנמונת לסכין כזה מאשר להציג ארץ דמוית חריץ גבינה, שעכברים פקדו אותו. כאשר מצווה יולי תמיר להשיב את הקו הירוק למפות בספרי הלימוד הישראליים, היא מתנכרת לצורך שלנו להשתמש במפה כסם מרגיע. אלא שתפקידה של שרת החינוך אינו להרגיע, אלא לעשות למען החינוך - והחינוך אינו ראוי לשמו אם אין בו לכל הפחות ניסיון להתחקות אחר אמת אובייקטיבית כלשהי.

 

האמת היא שהקו הירוק, עם כל היותו דמיוני, קיים בדיוק באותה מידה בה קיימים יתר גבולותיה של ישראל. בגבול רצועת עזה עוברת לאורכו גדר. מחסומים צה"ליים לאורך שולי הגדה מתווים אותו במדויק גם היום, בעידן הגדר והחומה, כבמין משחק של "חבר את המספרים". עבורי ועבור יתר המבקשים להכיר את הארץ, הקו הירוק חשוב עשרות מונים מקווים אחרים המופיעים על המפה מימים ימימה.

 

פוליטיקאים ואנשי חינוך מימין הזדעקו לשמע הוראתה של תמיר. הסיבות ברורות, ובכל זאת, אין חכמה בהתעקשות על ההתעלמות מפרטים משמעותיים במציאות הישראלית. בין אם אנו מצדדים בימין או בשמאל, משמש לנו הקו הירוק כלי חשוב לשם הבנת ההיסטוריה של ארצנו ולשם בניית תפישת עולמנו הפוליטית. איך יסבירו הורים בעלי נטייה ימנית לילדיהם את האיום האסטרטגי הנשקף לישראל מחזרה לקווי 67', אם לא יידעו ילדיהם מהם קווי 67'?

 

יאמרו המתנגדים: יפה, שיוותרו קווי 67' על מפות המלחמה ההיסטוריות, ושתוצג לנו ישראל שלמה במפות עכשוויות. שוב מדובר כאן באשליה. השטחים הבלתי מסופחים שממזרח לקו הירוק, גם אם הם שטחי C, אינם מתפקדים כשטחים שממערב לו. ראוי שילדים ישראלים, בין אם הם חיים באריאל או במזכרת בתיה, יבינו ככל האפשר את המציאות בה הם חיים, ויידעו מדוע היא כזאת. כפייה של בורות על אלה ועל אלה היא היפוכו של החינוך, ותוסיף לגרום להם בלבול רב.

 

זכורים לי היטב ניסיונותיי הנואשים כנער צעיר להבין מהו הקו הירוק ואיפה עבר. בשנות השמונים היה אסור על פי חוק להוציא לאור מפה במדינת ישראל שהקו הירוק מופיע בה. נותר לי רק לנחש. חינוך אינו עידוד לניחוש. השרה תמיר לוקחת את תפקידה בשיא הרצינות כאשר היא מבקשת שנתייחס למפה בשיא הרצינות. מסיבה זאת קביעתו של אלחנן גלט, מנכ"ל מרכז ישיבות בני עקיבא, לפיהם החלטתה של תמיר היא בבחינת "אמירה בלתי חינוכית" - היא קביעה שגויה ומטעה.

 

מובן שגם מפה שמופיע בה הקו הירוק תהיה עדיין פתוחה לאשליות אחרות. ים המלח ההולך ומיובש על-ידינו יופיע בה עדיין כאגם בריא יחסית. הירדן, שהיה לתעלת ביוב עצובה, יופיע כנהר כחול. הגליל יצביע מעלה והנגב יצביע מטה, על אף שהצפון אינו בהכרח "עליון" לדרום וחוזר חלילה. אין דרך להימנע כליל משיגיונות שכאלה, אבל עלינו לצמצם אותם ככל האפשר, אחרת נידמה לאלה שאינם רושמים את שם מדינתנו במפותיהם.

 

הכותב הוא סופר ועיתונאי

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים