ריקוד מושפט

סטפ־אפ

כן, ככה יצא המדור שלנו השבוע. שבוע שעבר היו לנו יופי של סרטים - "בוראט", "הדברים מאחורי השמש", שאני מקווה שכבר ראיתם, ואם לא, לכו לראות. השבוע כל הסרטים קצת מפוהקים.הכל כבר ראינו. והנה מגיע עוד אחד: "סטפ־אפ", סיפורו של הנער מהצד הגרוע של העיר, שמקבל עבודות שירות בבית ספר לאמנויות ומגלה משיכה לשיעורי הריקוד שם, שלא לדבר על המשיכה שלו לרקדניות.  

תזיזו ת'רגליים. "סטפ־אפ"

אבל יודעים מה הבעיה? לא שעשו כבר המון סרטים כאלה, אלא ש"סטפ־אפ" לא מצליח לבלוט בין הסרטים שכבר נעשו. אפשר לספר סיפור מוכר אבל עם איזו הברקה, או וירטואוזיות, או רגש, או תגלית, או משהו שלא היה שם קודם. "סטפ־אפ" אינו כזה. כדי ליהנות ממנו אתם צריכים להיות טאבולה ראסה. זה רק אם אתם בני 14, מתים על ריקודים ומעולם לא ראיתם סרט כזה מימיכם. מ"ריקוד מושחת" ועד "שמור את הריקוד האחרון". כי מספיק שראיתם סרט אחד, ותרגישו שנפלתם למלכודת הדז'ה־וו.

לפני כמה חודשים איים מנחם גולן שיוציא לקראת חנוכה את "ריקוד מסוכן", סרט הריקודים המגוחך שלו (ראיתי אותו באוגוסט ומדובר בפארסה מביכה, אם כי כמה מידידיי ההומואים טענו שמדובר בפולחן קאמפי קורע מצחוק). חנוכה מתקרב וסרטו של גולן לא נראה באופק. נגיד ככה: ליד "ריקוד מסוכן", "סטפ־אפ" נראה כמו "הסנדק".

חמודי

מה אתם יודעים על תעשיית הקולנוע השווייצרית? אני למשל, לא יודע עליה כלום. כל מה שאני יודע שמקשר בין שוויץ ובין תעשיית האשליות הוא שז'אן לוק גודאר נולד שם ושהקונגרס הציוני הראשון התקיים שם. ושני המפעלים האלה נמצאים בדעיכה מאז סוף שנות ה־60. הרשו לי להרגיע: גם לשוויצרים אין ממש מושג על תעשיית הקולנוע המקומית. מהסיבה הפשוטה שאין ממש קולנוע שוויצרי. אם אתם רוצים לראות תעשיית קולנוע מקומית שצולעת יותר מזו שהיתה בישראל ב־1996, לכו לשוויץ. והנה, למרבה ההפתעה, הצליח סוף סוף סרט שוויצרי לכנס סביבו קהל ולהפוך ללהיט מקומי: "ויטוס", דרמה טרגי-קומית דוברת גרמנית על ילד פלא שלא רוצה להיות כזה, הביאה לקופות כמעט 200 אלף צופים. הסרט נשלח לייצג את שוויץ באוסקרים, ועכשיו מגיע להקרנות מסחריות גם בארץ. ואיך הוא? נו, חמוד כזה. חסר ייחוד, או מקוריות, אבל מסוג הסרטים שסיפור מריר-מתוק עם ליהוק חביב מצליח לשמור את ראשם מעל המים.

ויטוס הוא ילדון גאון בגן הילדים. מנגן בפסנתר, קורא לפני כולם, מבין הכל. האיי.קיו שלו מרקיע שחקים. אבל ככל שהוריו מנסים להשקיע בו יותר, כך נדמה שהם הולכים ומאבדים קשר עם רצונותיו של הילד. והילד, כל מה שהוא רוצה זה לבלות עם סבו הנגר חובב הטיסה ולהפסיק להיות כזה וודנרקינד.

פרדי מורר, הבמאי, מספר את הסיפור בפשטות. זה כבר ז'אנר אירופי מוכר: סרטים על ילדים פיקחים שמלמדים את המבוגרים איך לחיות. למרות חן מסוים בדמויות, העלילה נמתחת, הסגנון שגרתי, והסיפור צפוי. אבל הסרט, שיכול להיות בילוי חביב לסבים ונכדיהם בהצגה יומית בקולנוע, מצליח להיות סימפטי למרות מגרעותיו.