אפשר להתגעגע למישהו שלא מכירים?
השמיים הפכו כחולים ובהירים יותר מאי פעם והמוזיקה ליטפה אותנו בדיוק במקומות הנכונים. השדון הקטן והפסימי שבתוכי קפץ ואמר שהכל טוב מכדי להיות אמיתי, ושמתישהו הפאקים יצוצו. אבל השתקתי אותו, הגברתי את הווליום במערכת, וקיוויתי, ביני לבין עצמי, שהכל יהיה בסדר
עצרנו להתרעננות באיזו נקודה צפונית שאני כבר לא ממש זוכר. עופר ניגש למלא דלק, ואני נתתי ספרינט לשירותים, בלי לשים לב שמיכה בעקבותיי. כשיצאתי, הבחנתי בו נשען על הכיור המלוכלך לגמרי, שוטף את הפנים ומתבונן בי דרך המראה המוכתמת שראתה כנראה יותר מכפי שצריך.
"אתה יודע, יש לך חיוך נורא חמוד", כמעט שמעתי את עצמי אומר לו, אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי.
"מה אתה מחייך שם?" אמר והסתובב, ואני הרגשתי את עצמי נמס כמו מרגרינה ביום קיץ חם.
פתחתי את הברז, וזרם אדיר של מים הרטיב אותי
משהו בו גרם לי להרגיש טוב. אולי זה המבט המזוגג בעיניים, אולי גומות החן, ואולי זו סתם היתה הסיטואציה אליה נקלענו, שגרמה לי להרגיש כמו טינאייג'רית שפגשה במקרה את הראל סקעת. "אני מחכה לך בחוץ, אקנה לנו שתייה" הוא אמר ויצא. ניגשתי נרגש כולי לשטוף ידיים, פתחתי את הברז, וזרם אדיר של מים הרטיב אותי מכף רגל ועד ראש. טוב, אם להודות על האמת, הוא הרטיב בדיוק את המקום שנמצא באמצע הדרך בין כף הרגל לראש.
אני לא יודע כמה מכם מצאו את עצמם בסיטואציה המביכה הזו. הנה אני עומד מול הראי, הבחור שאני ממש רוצה מחכה לי בחוץ עם המשקה ביד, והמכנסיים שלי רטובים כאילו... טוב, תשלימו לבד. מיותר לציין שלא היה שום נייר טואלט בשירותים האלה, ולמרבה הצער לא ראיתי דרך לייבש את המכנסיים בפחות משלוש שעות. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי החוצה, מתכונן לרוץ לאוטו ולשבת כדי שהוא לא ישים לב.
עם המזל הכה-מוצלח שלי, מובן שהוא חיכה לי בדיוק בכניסה, עם החבר'ה האחרים, שנעצו מבט במכנסיים הרטובים-אסטרטגית שלי. "תמחקו את החיוך שלכם, הברז השפריץ עלי!" רטנתי לפני שמישהו מהם הצליח להשחיל איזו בדיחה. "אם מישהו מוציא הגה, הוא יצטרך להוציא את ההגה מתוכו!", איימתי. למרבה הצער, זה לא הצליח, וכך כל הדרך הפכה עד מהרה לסשן בדיחות וספקולציות על מה שבאמת קרה לי בשירותים.
לא הייתי עייף בכלל בנסיעה, ולמען האמת הייתי אפילו קצת היפראקטיבי כהרגלי, אבל עשיתי את עצמי ישן וסופר כוכבים דרך השמיכה, בזמן שהראש שלי מונח בחיקו של מיכה, שגם ידע לעשות נעים בשיער. מובן שכמעט ונחנקתי שם, מתחת לאותה שמיכה מלאת אבק, אבל בשום אופן לא הייתי מוכן להסיר אותה עד שהמכנסיים יתייבשו. החבר'ה המשיכו לצחוק, ובדיוק ברגע שבו התחלתי להבין שהאינסידנט הזה הולך להרוס לי את סוף השבוע (וכנראה שגם את יתר החיים), חייך מיכה ואמר: "לא יודע למה, אבל תמיד אני נמשך לשלומיאלים".
איכשהו, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי פתאום שאולי זה לא כל כך נורא שתמיד הכל מחליק לי מהידיים, שאם המלצר יפיל משהו במסעדה זה יהיה על החולצה החדשה שלי, ושהפאדיחות הכי גדולות קורות לי ברגעים הכי משמעותיים, או עם האנשים הכי משמעותיים בעיניי.
בתוך שלוש שעות וקצת מצאנו את עצמנו זרוקים על גדת מעיין ברוך, בדיוק בנקודה שבה אמרתי לבחור הראשון שלי שאני אוהב אותו, אי שם במאה הקודמת. הלילה הגיע מהר מהצפוי, ומסביב למדורה מיכה שלף את הגיטרה והצליח לנגן כל שיר שרק ביקשנו. עופר הכין תה מתוק עם נענע, ואני עשיתי קולות של "בואו נלך לישון", למרות שהייתי עדיין ערני כמו חמוּס על ספידים.
"הייתי רוצה להישאר כאן איתך"
נשכבתי על השמיכה הגדולה, ומיכה נשכב והניח את ראשי על חזי. "אני שומע את הלב שלך פועם", אמר. "חוכמה גדולה, נראה לי שעכשיו גם בצד השני של הנהר שומעים אותו", צחקתי. ואז השקט, והכוכבים שמעל, וקולות הצרצרים והצפרדעים שעשו אהבה בשיחים. "אוף, חבל שאני צריך הביתה", הוא חתך את הדממה והביט בי בעיניים הגדולות האלה שהמיסו אותי מהרגע הראשון. "הייתי רוצה להישאר כאן איתך".
"טוב, להישאר כאן על גדת הנהר לא נראה לי רעיון כל כך טוב, אבל אני מניח שאפשר לסדר משהו לגבי הביחד", עניתי בחיוך.
"איך בדיוק? אני חוזר לארה"ב ביום שני. עופר לא סיפר לך?". באותו הרגע כבר לא חייכתי. הרגשתי את השדון המנוול הזה בתוכי מנופף לי באצבע משולשת, מצחקק ואומר "אמרתי לך".
"לא, עופר לא אמר לי", עניתי, או לפחות ניסיתי לענות.
"אני חוזר ללמוד שם, חשבתי שאתה יודע, ובגלל זה אתה קצת שומר מרחק". הרגשתי את הלב עושה צניחה חופשית ושמעתי את עצמי מסביר ש"שמרתי מרחק כי כזה אני, פחדן והססן, מהסוג הגרוע ביותר. גם אם תנעץ בי מבטים ותשלח רמזים, אני לא אעשה שום דבר מתוך ביישנות ומבוכה. ופתאום זה...". ואז שתקנו והלכנו לישון. אני לא הצלחתי להירדם, וגם הוא, מתהפך שוב ושוב ובדרך בועט בי 20 פעם.
"מצטער, אני קצת היפראקטיבי כשאני מנסה להירדם", אמר.
"כן, זה מוכר לי מאיפושהו, אבל מצאתי לזה פתרון", עניתי וחיבקתי אותו חזק מאחור, עד שנרדמנו.
למחרת הטיול המשיך כמתוכנן, צחקנו ואכלנו, והיה כיף, אבל בכל פעם שמיכה צחק, או נגע בי, במקרה או שלא במקרה, ראיתי אותו עולה על המטוס ונעלם מבעד לעננים.
"זה מצחיק", אמרתי לו ביום האחרון שלו בארץ, שעות ספורות לפני הטיסה. "לפני כמה ימים לא הכרתי אותך, ופתאום אני כבר מתגעגע". הוא הנהן.
"אפשר להתגעגע למישהו שלא מכירים?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע", ענה וליטף את השיער במבוכה. "אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך כבר הרבה מאוד זמן".
ומאז, מדי פעם אני מקבל בדואר גלויה מניו-יורק. ובכל פעם אני מכניס אותה לתוך הקופסה הקטנה שבחדר העבודה שלי, בלי להפוך אותה ובלי לקרוא. אולי פעם, מתישהו, יהיה לי מספיק אומץ לפתוח את הגלויות האלה ולקרוא מה הבחור ההוא, שקצת הולך ודועך, כותב לי מהיבשת הרחוקה-רחוקה ההיא. ועד אז אני עסוק בלדמיין, אותו, אותי, אותנו, ועסוק עוד יותר בניסיון לשכוח.
