האבולוציה של התודעה: יוצרים את האדם מחדש
באופן פרדוקסלי, הדרך שבה האדם נוכח בעובדת הקיום של המערכת הקוסמית היא בתחושת החלקיות שלו, תחושת המוגבלות שלו, שמחייבת אותו גם להיות עם אנשים אחרים וגם לעבוד. האם החברה האנושית יכולה לעבור תהליך של התפתחות והעצמה עצמית, לקראת יצירתה של תודעה גבוהה יותר?
האם החברה האנושית יכולה לעבור תהליך של התפתחות והעצמה עצמית, לקראת יצירתה של תודעה גבוהה יותר? יעל טריידל ועמיר פריימן פגשו את מוקי צור, איש אשכולות, סופר והיסטוריון של התנועה הקיבוצית ושל ההתישבות היהודית בעמק הירדן, שכתב וערך עשרות הספרים על מפעל ההתישבות הקיבוצי ותולדותיו, לשיחה על הניסיון ליצור 'אדם חדש, חברה חדשה' במסגרת הקיבוצית בישראל. בחלקו הראשון של הראיון מדבר מוקי צור על תפישתו של א. ד. גורדון, שעם י. ח. ברנר היה מהאבות הרוחניים של העלייה השניה ושל התנועה הקיבוצית.
***
יעל: נראה לי שהקיבוץ הוא בעצם ניסיון מודע ומכוון ליצור רמה גבוהה יותר של תודעה, של יחסים בין בני אדם, של חברה – בעצם ניסיון נועז ורדיקלי ליצור אדם חדש וחברה חדשה. איך התחיל הניסיון הזה?
מוקי: חשוב להבין איך הוא התחיל, כי השאלה הגדולה בקשר לקיבוץ היא שאלת ההתקפה על אידיאל האדם החדש, הטענה שהניסיון ליצור אדם חדש בקיבוץ היה ניסיון לכפות על בן האדם תכונות שלא מתאימות לו. יתרה מכך, הטענה היא שבעצם כל הניסיון הזה של האדם החדש הוא ניסיון לשליטה של אנשים באנשים: אנשים כופים חלומות על אנשים אחרים ובאמצעות הכפייה הזו הם מנצלים אותם, שולטים בהם. במילים אחרות, יש שטוענים שהניסיון הקיבוצי להגשים את אידיאל האדם החדש היה למעשה מסע לכוח של כמה אנשים.
אבל נקודת המוצא שלי היא שאידיאל האדם החדש נוצר כמעט לא מבחירה אלא בגלל התמוטטותו של האדם הישן, דבר שקרה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. תקופה זו הביאה באירופה את ההבנה שהאדם הישן מת, ואם הוא לא מת הוא לפחות נמצא בשבר כל כך עמוק שהוא לא יכול עוד להשתמש במפתחות הישנים שהיו לו כדי לחיות. זה לא מקרי שרעיונות שהיו באינקובציה לפני המלחמה פתאום הפכו להיות למרכזיים – הרעיונות של פרויד ואיינשטיין לדוגמא, שהיו בשוליים, פתאום פרצו בכוח עצום, כוח שנבע מתוך תחושת שבר מאד עמוקה, תחושה של פקיעת הדימוי והמסורת של האדם הישן. בתקופה כזו של שבר, מיתולוגיות חדשות מעוררות הרבה מאד הד – אני קורא לכך המטען האקוסטי של התקופה. והתקופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה עם מטען אקוסטי עצום ועם התפוצצות של רעיונות. כך שלדעתי הטענה שאידיאל האדם החדש נכפה בצורה מלאכותית אינו תופש – הרעיון צמח באופן טבעי על שברי האדם הישן.
עמיר: אבל גם אם הוא צמח באופן טבעי, עדיין נוצרו מבנים חברתיים ונוסחו כללים ומוסכמות שנחוצים כדי ליצור חברה חדשה ולחזק אותה. וכאן נוצרת כמובן הבעייתיות של הצורך והרצון לעצמאות היחיד מול הצורך והרצון לליכוד ואחדות הקבוצה.
מוקי: אפשר לראות זאת מאד יפה בראייה של א-דֶה גורדון את החבורה אליה היה קשור – ובתקופה מסוימת היה אפילו נערץ עליה. הוא תמיד אמר: אני מתחיל מהאדם כמות שהוא, והוא דבר אינסופי. אני לא רוצה שיגידו לי מהו אדם חדש, אני רוצה שהאדם ימצא בתוכו את הכוח להתחדש. בני אדם אי אפשר להכניס לקופסה של סרדינים. לפי התפיסה הגורדונית האדם הוא אינסופי והוא יפרוץ את כל הגבולות. מבחינה זו גורדון נטה לחשוב שלא יכול להיות פתרון שעובר דרך הפוליטי. אדם צריך כמובן להגן על עצמו, אבל הפוליטיקה היא הענות לצדדים המכאניים של החיים ולא לצדדים האינטימיים של החיים. האינטימיות עבור גורדון היא האפשרות של מפגש בין ממדים שלא נפגשים לנצח. כל אדם הוא כוכב כשלעצמו, והוא נפגש עם אדם אחר הם כמו שני כוכבים שנפגשים. לא ניתן לעשות רדוקציה של האחד לתוך השני. האינטימיות איננה ביצירת נשמה קולקטיבית, אלא במפגש בין אינדיבידואלים במימד אחר.
יעל: איך גורדון תיאר את המימד בו מתרחש מפגש כזה?
מוקי: הממדים שגורדון הגדיר כממדי הפגישה הם בעצם היכולת של כל יחיד להתחבר אל משהו שנקרא הטבע, הטבע הבלתי מפותח. כמו שמדברים על האדם הבלתי מפותח, שגורדון קורא לו האדם האינסופי, כך מדברים על הטבע הבלתי מפותח. גורדון היה האקולוג הראשון, בעברית בכל אופן. ולהבנתו, אם אתה מפריד את הטבע לחלקיו הוא תמיד יהיה אלים, תמיד יתבסס על כוח. אבל אם אתה לוקח את הטבע ככוליות אחת גדולה, אתה מגלה שהוא מערכת אלוהית – ואני לא מתכוון כאן למשהו מאורגן באופן דתי. גורדון היה מאד אמפטי לדת, אבל הוא לא היה איש דתי.
עמיר: כשהוא דיבר על הטבע, האם הוא דיבר במובן השמאני, במובן של כוחות הטבע והחיות והציפורים?
מוקי: לא ולא, במובן הקוסמי. זה היה הדגם העליון שלו.
עמיר: אבל עדיין לא ברור לי – האם השימוש במילה קוסמי מתייחס רק לטבע שסביבנו, לכדור הארץ, או ליקום כולו, למערכת הקוסמית כולה?
מוקי: גם לי זה לא ברור. אבל באופן פרדוקסלי, הדרך שבה האדם נוכח בעובדת הקיום של המערכת הקוסמית הזו היא בתחושת החלקיות שלו, תחושת המוגבלות שלו, שמחייבת אותו גם להיות עם אנשים אחרים וגם לעבוד. העבודה היא בעצם התנסות בגבולות הקיום שלי. כאשר אני עובד פיזית, אני חווה את הגוף שלי, את מגבלות הגוף שלי, ודווקא זה קושר אותי עם הצד הקוסמי, כי אני מבין שאני לא לבד ושאני לא יכול לעשות דברים לבד. אני מבין שאני צריך לתת על מנת לקבל. וזה נעשה לא רק באמצעות עולם אנושי סגור, לא רק באמצעות מפגש אנושי, אלא גם דרך הטבע. עבור גורדון הטבע הוא טבע מוסרי. בניגוד לרומנטיקה שמבקשת את היציאה אל הטבע כדי להשתחרר מהמוסר, אצל גורדון המפגש עם הקוסמוס הוא מפגש עם הצד המוסרי של האדם. מבחינה הזו הוא לא רומנטי בכלל, למרות שכולם חושבים שהוא רומנטי.
ודבר נוסף שיש לומר על גורדון הוא, שבניגוד לתפיסה שרואה את היחיד כמתבטל בתוך המשפחה, ואת המשפחה כמתבטלת בתוך הקהילה, ואת הקהילה כמתבטלת בתוך האומה, שהיא תפיסה הגליאנית של בטול והעלאה, אצל גורדון דבר לא מתבטל. היחיד שחי במשפחה לא הולך לאיבוד במשפחה, המשפחה לא הולכת לאיבוד בקהילה, הקהילה לא הולכת לאיבוד באומה. ערכו האינסופי של כל דבר נשמר בתוך הרצף, ולכן הקהילה האינטימית היא לא מעין רוח קהילתית שאליה צריך לשאוף על חשבון ביטול הפרט.
יעל: מה מאפשר את העצמאות של היחידה הקטנה בתוך יחידה גדולה שכוללת אותה? נראה לי שזה קשור אולי בחיבור למימד הקוסמי – כי בקונטקסט הקוסמי, בין אם אתה אדם בודד בתוך משפחה, או משפחה בתוך קהילה ובתוך מדינה, עדיין אתה בלתי-נפרד מהממד הקוסמי, שהוא אינסופי ובלתי-מוגבל מתוקף הגדרתו.
מוקי: כן, ובגלל העמידה הזו על כך שבן האדם הוא אינסופי ולא ניתן להגבלה, גורדון גרס שהאמונה בצורת חיים מסוימת כלשהי, כולל הקיבוץ, עומדת בסתירה לאינסופיות האדם. והוא לא הסכים להיות חבר קיבוץ, למרות שניסה והיה שנתיים חבר קיבוץ. הוא אמר שיש להאמין באנשים, ואם אתה מאמין בצורת חיים מסוימת זה כמו להאמין בטכנולוגיה. אין לזה מקום. יש מקום לכך שאנשים ינסו לחיות ביחד, אבל לא בסטרוקטורה. הסטרוקטורה לא פותרת כלום.
יעל: אז משתמע מכך שההתפתחות הפנימית של היחיד וההגשמה האישית חשובות יותר מאשר היצירה של מבנה נכון.
מוקי: אין מבנה נכון! זה נובע מתוך הקביעה שהבן אדם הוא אינסופי, כי אם הוא אינסופי לא יכול להיות מבנה שמתאים או נכון לו.
עמיר: אבל הרי כדי לחיות בחברה, עם אנשים אחרים, חייבים ליצור מבנים חברתיים – ומדוע שמבנים אלו יהיו בהכרח מגבילים או מעוותים את הטבע האינסופי של האדם? האם לא יכול להיות מבנה שיבטא את אותה אינסופיות, או שאפילו יאפשר ביטוי מלא וחופשי של האדם באינסופיותו במסגרת גדולה יותר מהיחיד, במסגרת חברתית?
מוקי: לא יכול להיות. אתה יודע, גורדון כתב מאמר מיוחד על השאלה – מדוע אני לא טולסטוי. כולם חשבו שהוא טולסטוי, גם בגלל הזקן וגם בגלל העבודה. ואחד הנימוקים הבסיסיים שלו היה שטולסטוי היה איש נוצרי, ואיש נוצרי מעלה תכונה מסוימת הקרויה אהבה, שצריכה להשתלט על כל שאר התכונות – וזאת הגבלת האינסופיות. לכן מי שמתחיל באהבה גומר עם אינקויזיציה. והעובדות ההיסטוריות מדברות בעד עצמן.
- יעל טריידל ועמיר פריימן הם מנהלי מרכז EnlightenNext בישראל. הראיון נערך לקראת המפגש עם מוקי צור במסגרת סדרת "תהליכים ונקודות מפנה בהתפתחות התודעה". בחלקו השני של הראיון ידבר מוקי צור על תפישתו של י. ח. ברנר והשפעתה על התנועה הקיבוצית.
דגניה א'. חלק מהניסיון ליצור אדם חדש
צילום: לע"מ
מומלצים
