משחק הדמעות של זליכה והירשזון
שר האוצר יצר את התקדים לבכיינות בפרסיה, שאומץ כעת על-ידי החשב הכללי
שר האוצר לא שבע נחת מדברי התוכחה שהשמיע בפומבי החשב הכללי במשרדו. בגלל הרפורמות שעשיתי, סיפר השבוע ירון זליכה, אני סובל ממסכת של "השמצות, רדיפות אישיות ואיומים". "בעודי מדבר בפניכם", התוודה נרעש ונרגש, "האיומים עלי נמשכים". מופע האימים של זליכה אמנם הכעיס את השר הירשזון, אבל אין לו על מי להלין אלא על עצמו. הוא האיש שהשמיע לראשונה את הפסוק "מאיימים עלי בגלל הרפורמות שלי", בפתח נאום הבכורה שלו כשר האוצר ב"פורום קיסריה" בקיץ השנה. כך יצר במו פיו את התקדים לבכיינות בפרהסיה, שאומץ כעת על-ידי החשב הכללי.
הירשזון, כזכור, לא חשף את זהות המאיימים עליו, וכך נוהג גם זליכה. שניהם הטילו דופי במבקריהם האלמונים, ושניהם לא עשו את המעשה המתבקש מכל אזרח שחש מאוים: לגשת לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש תלונה. קשה להשתכנע בחומרת הקובלנות הציבוריות של שרים ופקידים, אם לא מתלווה לכך תלונה משטרתית - ולו רק למען סדרי המנהל התקין, למען יראו וייראו. לתלונתו הכתובה של הירשזון במשטרה אנחנו מחכים כבר 180 ימים. מעתה נתחיל לספור גם את הימים החולפים בלא שד"ר זליכה יגיש את תלונתו-הוא.
קדימון למלחמת עולם?
אפשר לפרש את העימות בין החשב לשר כקרב בין שליחים: זליכה פועל בשליחות נתניהו, הירשזון - בשליחות אולמרט, וההתגוששות ביניהם אינה אלא מופע חימום לקראת מלחמת העולם שעוד תפרוץ בין ראשי המפלגות עצמם. זו פרשנות מפתה ומסקרנת, לא לגמרי מבוססת. עם מתנגדיו החריפים של ירון זליכה בצמרת האוצר נמנים פקידים בכירים שהיו ועודם נאמניו של נתניהו, בהם המנכ"ל (היוצא) יוסי בכר וראש אגף התקציבים קובי הבר. הקלקולים בין השניים לבין החשב הכללי החלו והעצימו בימי ביבי באוצר, עד כדי דרישה להדיח את זליכה מתפקידו. נתניהו סירב והצליח להביא את פקידיו הניצים לפיוס ופשרה זמניים.
הבוקר נודע כי אולמרט התכוון לפטר את זליכה לפני יותר משנה, וקיבל לכך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה - בתנאי שההדחה תתבצע רק אחרי הבחירות לכנסת. אחרי הבחירות נמסר האוצר להירשזון, והירשזון אינו ביבי: הוא שר נעים הליכות, שלא יודע לכופף ולא רוצה לאיים. הוא לא מסוגל להדיח את זליכה מתפקידו, כי אין הוא מעוניין להתמודד עמו אחר-כך בבית-המשפט - וזליכה מצידו לא יוותר כמובן על פנייה לבית-משפט כדי לבטל את הדחתו. אז מה עושה הירשזון? מפקיע זמנית את סמכויותיו של החשב בכל הנוגע לפיתרון המשבר ברשויות מקומיות. זוהי נטילת סמכות מיניסטריאלית בדרך עקלקלה, משונה ומעוררת המון סימני שאלה של ניהול, אי-תלות ומנהיגות. בדמוקרטיה, עדיף להימנע ממנה. מר הירשזון, או שתשלח את זליכה הביתה, כפי שרצה אולמרט - או שתיתן לו לעבוד.
בנאומו הרועם נגד השחיתות אמר זליכה הרבה דברי טעם חשובים. אכן, הבשיל הזמן לשקיפות מלאה בהוצאת כספי הממשלה. אכן, חובה לרדוף ולבער מהשורש כל ניצן של העדפה אישית, משפחתית ומפלגתית בהתקשרויות ממשלתיות.
שנת הצניחה הגדולה
אכן, זו בושה וחרפה שישראל היא בעלת השחיתות הנפוצה ביותר בין המדינות התעשייתיות. אבל, ד"ר זליכה היקר, אתה טועה ומטעה
כאשר אתה מתאר את ישראל הישנה כסדום ועמורה שאתה לבדך באת לנקות. הרשה לי להזכירך: השחיתות זינקה אצלנו לשיעורים מבהילים רק בחומש האחרון. עוד בסוף שנות התשעים דירג הארגון "שקיפות בינלאומית" את ישראל בין עשרים המדינות ה"נקיות" בעולם. מאז הידרדרנו מטה ב-16 מקומות; הנפילה הגדולה ביותר נרשמה דווקא בשנה שעברה. אפשר להילחם בתופעות מושחתות של היום גם בלי ללכלך על העבר.
מוטב מאוחר
לא מכבר השאתי מעל במה זו עצה לד"ר זליכה: עדיף שתתפטר. אין לך גיבוי מצד ראש הממשלה, שר האוצר או חבריך למשרד. אתה כבר לא מועיל, אתה רק מפחיד. מאחורי גבך סופרים את ימיך. לך הביתה. זליכה בחר שלא להקשיב לעצתי, ובמקום נאום התפטרות השמיע את נאום ההתבצרות שלו. חבל, הוא רק בזבז את נכסיו. עבר שבוע ומעמדו נשחק עוד יותר. אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא: הגד עכשיו שלום לאוצר, ירון.
