לכל זמן ועת לכל חפץ

מאז החלטתי להפסיק את הטיפולים בסרטן חלק ממכריי שואלים אותי האם אני נראה אותו הדבר. כמה שבועות עברו, ובינתיים טרם הצמחתי זנב ולא גידלתי קרניים. אחרים מתעניינים אם אני אוכל כרגיל ושאלות נוספות המעוררות בי תמיהה. גם בהגיעם לבקרני הם נמנעים מללחוץ את ידי או ליצור מגע כלשהו. המחשבה שבקרוב אהפוך להיות בר מינן לא עושה להם טוב. היחיד שמתייחס אליי בטבעיות הוא הגור הקטן של אחי הציניקן, שנולד הישר לתוך מחלתי ורואה את שכיבתי הממושכת בכורסה כדבר מובן מאליו. הוא מגיע אליי, מבקש שאעשה לו מקום, מטפס ומתיישב לידי. לבקשתו אנחנו צופים ביחד בערוץ הופ, ולא פעם נרדמנו שנינו כאשר אני מחבק אותו. כשהוא רוצה לרדת הוא פשוט מניח את ידו על הבקע שבבטני ודוחף את עצמו החוצה כשאני נאנק מכאב.

נכון שאני יושב מול החלון בסלון ביתי ומביט בחיים העוברים על פניי. נכון שאינני עושה מאום מלבד כתיבה במחשב וצפייה בטלוויזיה. אולם אני עדיין אוכל ושותה,

ואני עדיין שמח לראות אנשים שלא מפחדים מפניי.

לא מבין למה, אבל הדואר האלקטרוני שלי לא מקבל הודעות. אני חי, נושם ובועט ובהחלט יכול לקרוא, אולם מישהו החליט שאיני כשיר יותר וכך נותקתי מהרשת. מעניין אם חוששים שההודעות שלי מכילות וירוסים או שאולי סרטן קטן מתחבא לו בין השורות. גם הטלפון הנייד שלי מצלצל לעתים רחוקות, וכשאני עונה מתברר שזוהי טעות במספר או קרובים הזקוקים למספר טלפון כלשהו. אפילו הטלפון בבית מתנכר אליי. כל צלצול אינו עבורי, מבקשים את אשתי גם אם רוצים לשאול לשלומי ולדבר עליי. יכול להיות שהפחדתי חלק מהמתקשרים כשעניתי לשיחות "ההולך למות שלום". לי זה נשמע נחמד.

למען האמת אני חייב לציין שיש כמה חברים, לא יותר מדי, שמתמידים בביקוריהם. למעלה משלוש שנים הם מגיעים לביתי, ולפניהם אני מוריד את כובעי מעל קרחתי (שמקורה דווקא אינו בטיפולים כימותרפיים). אבל הרוב פוחדים, כדברי המשורר.

גם כשאנשים יושבים איתי הם מרבים לדבר עליי מעל לראשי. אשתי משיבה לשואלים ואני מרגיש כמו תינוק הגדל בקצב המניח את הדעת. הוא אוכל יפה, ישן כל הלילה והיציאות די בסדר. לא מתלונן על כאבים, רואה טלוויזיה ומשחק במחשב. אם לא הייתי יודע שמדברים עליי הייתי בטוח שתינוק מגודל הוא נושא השיחה. מדי פעם אני מנסה להשתלב בשיחה, אולם לא תמיד קולי חזק ויציב ואיני יכול להתגבר על הבריאים שקולם נשמע למרחוק. 

למעלה משלוש שנים של מחלה משפחתי החזיקה מעמד. עכשיו, כשנכנסנו לישורת האחרונה, אני מגלה סימני עייפות אצל כולם. נכון, זו היתה ריצה למרחקים ארוכים, ועל כולם רואים את סימני המאמץ שהושקעו, מי פחות ומי יותר. אל תישברו, אני אומר להם. לא נותר לנו הרבה זמן ביחד כל עוד אני צלול בדעתי. לא כולם אוהבים את ההשתלחויות שלי בהם - אבל זה אני. כל עוד אני עושה זאת אני חי, קבלו זאת באהבה. לא רחוק היום בו אוכל להתבונן בכם רק מבעד לערפילי הכאב וענני המורפיום.

כשיגיע היום אתמודד לבדי עם המוות, לא אצטרך לכם ברגע האחרון. אני יותר ממוכן אליו. אבל אני פוחד שנישאר לבד בהמתנה לסוף, אני ואשתי שיושבת איתי בכל יום וכבר לא ניתן לחדש דבר בשיחות הארוכות שלנו. משום מה יש לי הרגשה

כבדה למדי שקברתם אותי לפני שמתתי, או שאולי הייתם מעדיפים שזה יקרה כבר.

לפני שבוע ניסיתי לארגן מפגש עם אחיי ואחיותיי וכנדרש הודעתי לכולם על המפגש מספר ימים מראש. לאכזבתי הרבה, והיא היתה גדולה מנשוא למרות שלא הראיתי זאת, הפגישה לא עלתה יפה. אחי הקטן נשאר בעבודה ואפילו לא טרח להודיע שאינו יכול להגיע. אחי הנשוי, שהתווכח איתי על שעת הפגישה, ביקש וקיבל את שרצה, שכח ממנה לגמרי והופיע כדרכו לביקור קצר לפני שהלך לעבודה. אחי הציניקן הגיע באיחור מה, רוב הזמן דיבר בטלפון הסלולרי עם חברים לעבודה וביתר הזמן הביט בעצבנות במכשיר ותהה מדוע אינו מצלצל. אחיותיי ואימי הגיעו עם אוכל, שכרגיל היה טעים. אמרתי להן שרציתי לשבת עם כל מי שיישב עליי שבעה ולא נראה שהם התרגשו מכך. נהפוך הוא, מישהו מהם אמר, ואיני זוכר מי: למה לטרוח? כשיגיע הזמן נשב כולנו ביחד, אבל בלעדיך.

בעצם, כל שרציתי לומר לכם הוא אל תקברו אותי לפני שאני מת, אל תספידו אותי ועודני בחיים. כמו שאמר קהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ". זמן הקבורה יגיע וכמוהו גם זמנו של ההספד שבו איני רוצה. עד אז אני חי אתכם - ובגדול.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי שבועי הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות 
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס