שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    היחיד שנחרת בזיכרוני ממש הוא הדביבון

    וו. ג. זבאלד, מחבר "המהגרים" שזכה להצלחה רבה בישראל, הוא סופר מרתק וייחודי שמציע פרוזה מסוג אחר, בלתי ניתנת להגדרה. בימים אלה רואה אור ספר חדש פרי עטו, "אוסטרליץ", רומן יפהפה שמזמין את הקורא למסע בנבכי הזיכרון. להלן פרק מתוכו. המלצה: אל תסתפקו בזה

    במחצית השנייה של שנות השישים נסעתי פעמים רבות, אם לצורכי מחקר ואם לצרכים אחרים – שגם לי עצמי לא היו ברורים לגמרי – מאנגליה לבלגיה, לפעמים רק ליום אחד או שניים, לפעמים לשבועות מספר. באחד מאותם סיורים בלגיים, שנשאו אותי תמיד, כך נדמָה לי, הרחק לנכר, הגעתי ביום שטוף שמש של תחילת הקיץ גם אל העיר אנטוורפן, שעד אז הכרתי רק את שמה.

     

    כבר בהגיעי אל העיר, כשנכנסה הרכבת לאיטה אל אולם התחנה החשוך על פני הגשר שמשני צדדיו ניצבים מגדלונים מחודדים משונים, אחזה אותי תחושה רעה, ותחושה זו לא הרפתה ממני במשך כל אותה שהות שלי בבלגיה. עודני זוכר באילו צעדים מהוססים הלכתי לאורכו ולרוחבו של מרכז העיר, דרך יֶרוּזָלֶמסטראט, נַכטאֶחַלסראט, פֶּליקַנסטראט, פָּרָדַייסטראט, אימֶרסֵיילסטראט ודרך סמטאות ורחובות רבים אחרים, עד שנמלטתי לבסוף, מתייסר בכאב ראש ובמחשבות לא נעימות, אל גן החיות באֶסְטְרידפְּלֵיין, סמוך לתחנת הרכבת. שם ישבתי עד שהוטב לי במקצת, על ספסל מוצל חלקית על יד כלוב ציפורים גדול שמספר רב של חוֹחיוֹת ופרוּשׁים שנוצתם צבעונית עופפו בו במשק כנפיים.

     

    כשהעריב היום טיילתי בפארק ולבסוף נכנסתי לַ"נוֹקטוּרָמה" החדשה, שנפתחה רק לפני חודשים אחדים. חלפה שעה ארוכה עד שהתרגלו עיני לאפלולית המלאכותית ויכולתי להבחין בין החיות השונות, שניהלו את חיי הדמדומים שלהן לאור ירח חיוור מאחורי מחיצת הזכוכית. איני זוכר עוד בדיוק אילו מינים של חיות ראיתי אז בנוקטורמה של אנטוורפן. קרוב לוודאי שהיו שם עטלפים וירבועים ממצרים או ממדבר גוֹבּי, קיפודים מקומיים, אוחים וינשופים, אוֹפּוֹסוּמים אוסטרליים, דְלָקים, נמנמנים, וקופי לֶמוּר שקיפצו להם מענף לענף, רצו הנה והנה על רצפת החול הצהובה-האפרפרה או נעלמו פתאום במעבה במבוק.

     

    היחיד, בעצם, שנחרת בזיכרוני ממש הוא הדביבון: התבוננתי בו ארוכות, יושב לו בפנים רציניות על שפת פלג ורוחץ אותה חתיכת תפוח שוב ושוב, כאילו קיווה שבעזרת הרחיצה, שחרגה מזמן מגבולותיה של כל יסודיוּת הגיונית, יוכל להימלט מן העולם המזויף שנקלע אליו שלא באשמתו, אפשר לומר. מלבד זה לא נשאר בזיכרוני מן החיות השוכנות בנוקטורמה אלא זאת, שאחדות מהן היו להן עיניים גדולות במיוחד ואותו מבט חוקר משתהה שאפשר למצוא אצל ציירים ופילוסופים מסוימים, המבקשים לחדור מבעד לאפלה המקיפה אותנו באמצעות התבוננות ומחשבה בלבד. נוסף על כך, נדמה לי שהעסיקה אותי אז השאלה אם מדליקים לשוכני הנוקטורמה את האור החשמלי עם רדת הלילה האמיתי, כשגן החיות סגור למבקרים, כדי שיוכלו לשקוע בשינה מתוך מידה כלשהי של שלווה עם עלות היום על יקומם המיניאטורי ההפוך.

     

    – התמונות מן החלל הפנימי של הנוקטורמה התערבבו בחלוף השנים עם התמונות שנשמרו בזיכרוני מן האולם המכונה Salle des pas perdus (אולם הצעדים האבודים) שבתחנת הרכבת של אנטוורפן. כשאני מנסה לתאר לי בדמיוני את אולם הנוסעים הזה היום, הנוקטורמה היא שמצטיירת מיד לנגד עיני, וכשאני חושב על הנוקטורמה, אני נזכר באולם הנוסעים, כנראה מפני שבשעות ההן של אחר הצהריים נכנסתי מגן החיות היישר אל בניין תחנת הרכבת, או ליתר דיוק, עמדתי תחילה שעה קלה ברחבה שלפני תחנת הרכבת והבטתי מעלה אל חזיתו של בניין התחנה הנהדר הזה שבבוקר, כשהגעתי, לא ראיתי אותו אלא במעורפל. אבל עכשיו שמתי לב עד כמה גודלו של המבנה הזה, שהמלך לאוֹפּוֹלד היה פטרונו ומקימו, חורג מן הראוי לו על פי ייעודו, והשתוממתי למראה פסלו של הילד הכושי המוליך גמל חד-דבשתי, פסל העוטה כולו יְרַק-נחושת וניצב גבוה למעלה על צריח שמשמאל לחזית הבניין, ניצב שם לבדו זה מאה שנים כלפי שמי פלנדריה, כגלעד לעולם בעלי החיים והילידים האפריקני.

     

    כשנכנסתי אל אולם הנוסעים של תחנת הרכבת, שכיפה שגובהה שישים מטרים חוֹפה עליו, היה הדבר הראשון שחשבתי עליו, אולי מפני שביקרתי בגן החיות וראיתי את פסלו של הגמל, שכאן, באולם המפואר הזה, שבעת ההיא אמנם נראָה מוזנח מאוד, היו צריכים להיות, מותקנים בתוך המגרעות המצופות שיש, כלובים לאריות ולנמרים ואקווריומים לכרישים, לתמנונים ולתנינים, בדיוק כשם שבאחדים מגני החיות בעולם יכולים המבקרים, על דרך ההיפוך, לנסוע ברכבת קטנה דרך חבלי ארץ בקצווי תבל. הרעיונות האלה, שעלו בראשי באנטוורפן כמו מאליהם, הם שהיו מן הסתם הסיבה לכך שאולם הנוסעים שהיום, למיטב ידיעתי, משמש את עובדי תחנת הרכבת כחדר אוכל, נראָה בעיני אז כ"נוקטורמה" שנייה, התמזגות של מראות שיכלה כמובן להיגרם גם מהעובדה שבדיוק כשנכנסתי לאולם הנוסעים שקעה השמש מאחורי הגגות של בתי העיר.

     

    זהרורי הזהב והכסף שעל פני מראות הקיר הענקיות העכורות שמול חזית החלונות של התחנה עדיין לא דעכו כליל וכבר התמלא האולם אור דמדומים של ממלכת המתים, ובתוך האור הזה ישבו נוסעים אחדים, רחוקים מאוד זה מזה, קפואים על מקומם ואילמים. בדומה לחיות בנוקטורמה, שביניהן בלטו במספרם הרב המינים הננסיים, שועלי מדבר זעירים, יַרבּוּעים ואוגרים, נראו בעיני גם הנוסעים האלה מוּקְטנים איכשהו, אם משום גובהה הלא-רגיל של תקרת האולם ואם משום האפֵלה המעמיקה והולכת, ואני מניח שזו הייתה הסיבה לכך שחלפה בראשי ביעף המחשבה, השטותית כשלעצמה, שהנוסעים האלה הם אחרוני בניו של עם שהצטמק, שגורש ממולדתו או שאבד ואיננו, ומפני שרק הם לבדם שרדו מכל בני עמם, יש להם אותה ארשת אומללה כלַחיות בגן החיות.

     

    – אחד מן האנשים שהמתינו ב-Salle des pas perdus היה אוֹסטֶרליץ, שנראה אז, והוא בן שישים ושבע, כמעט כעֶלם, לשערו הבלונדי צורה גלית משונה שעד אז לא ראיתי כמוה אלא אצל הגיבור הגרמני זיגפריד בסרטו של לאנג "ניבֶּלוּנגֶן". כבכל פגישותינו המאוחרות יותר, גם אז באנטוורפן היו רגליו של אוסטרליץ נתונות במגפי טיולים כבדים והוא היה לבוש במין מכנסי עבודה של כותנה שצבעם כחול דהוי ובמקטורן שהיה תפור לפי מידותיו אבל יצא מזמן מהאופנה, ולא רק במראהו החיצוני הוא נבדל משאר הנוסעים אלא גם בכך שרק הוא לבדו לא בהה נכחו באדישות גמורה אלא היה עסוק בכתיבת הערות ובשרטוט רישומים, שהיה להם כנראה איזה קשר לאולם המפואר – שנועד, לדעתי, לטקסים ולאו דווקא להמתנה לרכבת הבאה שנוסעת לפריז או לאוֹסטְאֶנדֶה – שבו ישבנו שנינו, שכן בזמן שלא רשם כלום היה מתבונן לעתים קרובות שעה ארוכה בשורת החלונות שבחזית האולם, בעמודים המגורעים לאורכם, או בחלקים ובפרטים אחרים במבנה הארכיטקטוני של האולם.

     

    פעם אחת הוציא מתרמילו מצלמה, מצלמה ישנה מתוצרת "אֶנסַיין" מצוידת בעדשה נשלפת, וצילם כמה וכמה פעמים את המראות, שהאפילו כליל בינתיים, אבל את התצלומים האלה עדיין לא מצאתי עד עכשיו בין מאות התצלומים הלא-ממוינים ברובם שהפקיד אוסטרליץ בידי זמן קצר אחרי שנפגשנו שוב בחורף של שנת 1996. כשניגשתי אליו לבסוף ובפי שאלה בנוגע לעניין הגלוי לעין שיש לו באולם הנוסעים, נענה לי מיד בלי כל היסוס ובלי כל פליאה על הישירוּת שלי, דבר שמאז התנסיתי בו פעמים רבות דווקא: שאנשים שנוסעים לבדם מכירים טובה בדרך כלל כשנמצא להם אדם לדבר עמו לאחר שלעתים שתקו ימים שלמים. באחדות מן הפעמים האלה אף התברר שאותם אנשים מוכנים לפתוח את סגור לבם לפני אדם זר ללא כל מעצורים. אמנם אוסטרליץ, שגם בפגישות הבאות לא גילה לי כמעט דבר על מוצאו וקורות חייו, לא נהג כך כשפגשתי בו אז ב-Salle des pas perdus.

     

    השיחות האנטוורפּיות שלנו, כמו שאוסטרליץ היה מכנה אותן מפעם לפעם בפגישותינו המאוחרות יותר, עסקו בראש וראשונה, משום בקיאותו המדהימה של אוסטרליץ, בעניינים הקשורים לתולדות הארכיטקטורה, כך כבר בערב ההוא, שישבנו בו יחד עד קרוב לחצות במסעדה שהייתה בדיוק מול אולם ההמתנה, בצדו האחר של החלל הגדול המחופה כיפה. האורחים המעטים שישבו במסעדה בשעה המאוחרת ההיא הסתלקו אט-אט, עד שנשארנו לבדנו בחדר עם המזנון – שנבנה לכל פרטיו כבבואה של אולם ההמתנה – ועמנו רק איש אחד בגפו, ששתה פֶרנֶה, והמוזגת שישבה לה ברגליים משוכלות במרומי כיסא בַּאר מאחורי הדלפק ושייפה את ציפורניה מתוך התמסרות וריכוז עליונים. על הגברת הזאת, ששׂערה המחומצן הוגבה והזדקר כמין קן ציפורים, אמר אוסטרליץ דרך אגב שהיא האֵלה של העבר. ואכן בקיר שמאחוריה, תחת סמל האריה של הממלכה הבלגית, היה קבוע, בתור הקישוט המרכזי של המזנון, שעון כבד וגדול שעל לוח הספָרות שלו, שהיה מוזהב לפנים אבל עכשיו כבר היה שחור מפיח הרכבות ומעשן של מקטרות, נע לו בעיגולו המחוג שאורכו כמעט שני מטרים. בזמן ההפוגות בשיחה הרגשנו שנינו איזה זמן אינסופי עובר עד ששוב חולפת לה דקה, וכמה נורא נראֶה לנו בכל פעם קרטועו של המחוג, הדומה לחרבו של תליין, במסעו קדימה, אף על פי שהרי ציפינו לקרטוע הזה המפריד מן העתיד עוד אחד חלקי שישים של השעה, ברטט מתמשך מפחיד כל כך שהלב כמעט עומד מלכת.

     

    • מתוך אוסטרליץ מאת וו .ג. זבאלד, הוצאת "כתר". מגרמנית: יונתן ניראד

     

    • וו. ג. זבאלד נולד בגרמניה למשפחה שמעורבותה האישית בזוועות המלחמה הייתה כבולה בקשר השתיקה ובחובת השכחה. כמו הזכרונות של אוסטרליץ, גם אלו של זבאלד נחשפו לאט ובהדרגה לאורך השנים ועיצבו מחדש את זהותו. הוא היגר לאנגליה והיה לפרופסור באוניברסיטת מזרח-אנגליה. בשנת 2001, בהיותו בן 57 ולאחר שפרסם כמה ספרים וזכה בהצלחה, נהרג זבאלד בתאונת דרכים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים