בגידה לאור היום ברג'ר
על קברי יהודים אנחנו יודעים להילחם, אבל ערבים חיים בעלי תעודות זהות כחולות נתפשים כבשר תותחים לשונאיהם
מספרים שבזמן הרעב הגדול ששרר באירלנד במאה ה-19, אמר לורד אנגלי מסוים: "אז מה אם אנחנו לוקחים להם את הדגנים והבשר? ידוע שהאירים אנשים קשוחים הם, המסוגלים להתקיים מאכילת דשא". תושבי רג'ר, הכפר החצוי בין ישראל ולבנון, למדו עם השנים להתקיים על עשב שוטה של הבטחות בלתי מוגשמות ועל עופרת קליעים שיעיים. אבל הם עודם בני-אדם הנושאים תעודת זהות ישראלית - וראויים להגנת מדינתם. בהחלטתה להתנער מחציים החי בשטח לבנון, הגיעה הממשלה לשיא של זלזול בתפקידה.
רג'ר, כפר סורי שנכבש עם הגולן במלחמת ששת הימים, התרחב אל מעבר לגבול בשנות השמונים והתשעים, כאשר שלטה ישראל ב"רצועת הבטחון". משפחות אמידות יחסית החלו אז בונות לעצמן מקומות מגורים מחוץ לצפיפותו של גרעין הכפר העתיק. השכונה שמעבר לגבול היא למעשה פרוור הפאר של רג'ר, גם אם במקום כה עני קשה לדבר במונחים כאלה. אמנם בבניית השכונה ביטאו התושבים ליקוי בראיית הנולד, אבל ישראל איפשרה להם לעשות זאת, והאחריות לקיומו של יישוב ישראלי בלבנון מוטלת במידה רבה עליה.
בעת נסיגת צה"ל מדרום לבנון נותרו דיירי השכונה הצפונית חשופים לחלוטין לחסדי החיזבאללה. לאחר שפלשו חמושים לרג'ר בנובמבר 2005, נטש צה"ל גם את העמדה שהחזיק בחציו הישראלי והוסיף לאייש רק את המחסום שבשער הכפר. כעת מבקשת הממשלה להעביר את השכונה הצפונית לידי לבנון, שם יגוננו עליה חיילי האו"ם.
כוונתה הנוכחית של ישראל להיפרד ממחצית הכפר פרידה רשמית היא צינית וליברמנית. בימי הנסיגה מלבנון נלחמה ישראל לשמר בתוך גבולותיה את בית הקברות של קיבוץ משגב עם, וה"קו הכחול" צויר לבסוף סביב הקברים. במקרה של רג'ר לא נאבקה ישראל במשרטטי המפות של האו"ם יתר על המידה. על קברי יהודים אנחנו יודעים להילחם, וזהו דבר חשוב ויפה, אבל ערבים חיים נתפשים בעינינו כראויים לשמש בשר תותחים לשונאיהם - וזוהי חרפה נוראה.
נכון, רג'ר שימש במשך שנים רבות שער להעברת סמים מלבנון לישראל. נכון, מדובר בנקודת תורפה ביטחונית שאין לה מקבילה לכל אורכם של גבולות הארץ. נכון, השטח הצפוני הוא לבנוני ללא ספק וראוי שיושב לבעליו. אבל דרוש פיתרון המתחשב בכבודם, בזכויותיהם ובביטחונם של תושבי הכפר. ייתכן שניתן להציע ללבנון בתמורה לגוש הצפוני של רג'ר שטח ריק, שיהיה מצומצם כמוהו. אם הדבר בלתי אפשרי לחלוטין מבחינה ביטחונית, ראוי שהמדינה תתרום להקמת דיור חלופי עבור התושבים, למשל בשטח הפתוח הרחב שמדרום למיקומו הנוכחי של הכפר.
האירים לא יכולים באמת להתקיים על דשא, ואזרחי ישראל אינם יכולים לנוע בחופשיות לזרועותיה של לבנון. מוטב גם שלא ייאלצו לדאוג בעצמם לפיתרון עבור משפחותיהם, אם ייהפכו לפליטים. ראוי שהמחאות הנואשות יישמעו גם הרחק מדרום לבתיו של רג'ר. ההתפתחות האחרונה בסיפור דומה לשיאו של ניסוי מתמשך בנטישת מדינה את אזרחיה. עד כמה ניתן להרחיק בנטישה כזאת בטרם תחדל המדינה להיות מדינה?
מומלצים
