קוראים לי מרי - איזה מן חיים אלו?
נפלתי על הסרט "נערי רחוב" של מרקו ריזי, שהתברר כסרט המשך לסרט "קוראים לי מרי". השבוע השלמתי את החסר והרגע סיימתי לצפות ביצירה חזקה וחשובה זו.
מוסד לבני נוער עבריינים בפאלרמו. בתחילת הסרט אנו מתוודעים לנערים דרך האירועים שהביאו אותם למאסר באותו מוסד. המצלמה רודפת אחריהם כאשר הם נתפסים בזה אחר זה בידי המשטרה: קלאודיו גנב מחלון ראווה, נטאלה רצח את רוצח אביו, "קינג קונג" שדד באיומי אקדח, מרי הקוקסינל היכתה לקוח שסירב לשלם לה, פייטרו גנב תקליטים ועוד.
יום אחד מתנדב מריו, מורה משכיל מן השורה הראשונה, ללמד את אחת מכיתות המוסד לתקופת ביניים - עד שמשרד החינוך יסדר לו עבודה בתיכון. איך יוכל לשרוד במקום האכזרי? מותר האדם מן הבהמה? מי הבהמות: בני הנוער? המשטרה? הסוהרים? החברה?
הסרט אינו מתייפייף ולא מציע פיתרון. הוא כמו מתעד כיתה של אנשים צעירים שבקושי יודעים קרוא וכתוב אך דוברים ברהיטות את שפת האלימות, שפה שאין לה תחליף בעולמם. רגעי האהבה הנדירים שחוו בחייהם (אפילו אהבה לזונה) מרגשים את הצופה בשל תמימותם. לרגע אתה מתיימר לחשוב שאם המוסד יספק לכל אחד מהם בחורה, הם ירפאו
כריאליסט, ריזי מצלם אפרורי וחשוך. מרבית הסצנות מתרחשות בחצר בית הספר, באולם השינה ובכיתה. סורגים מאחורי סורגים, שכבות-שכבות של סורגים שהמצלמה של ריזי עוברת בכל בוקר כאשר הנערים מתעוררים לעוד יום במוסד. חלון הכיתה המסורג דרכו בוהה אחד התלמידים בערגה הוא רמז לבאות. האם להיות מחוץ למוסד זה להיות חופשי? ריזי לא מדבר על חופש, כי אין חופש וגם כשיש חופש הוא הופך אותו לחסר משמעות.
הנערים המשחקים בסרט הם נערים מהרחוב שסיפור חייהם קרוב לתסריט. התוצאה היא הצצה מרתקת, אמינה וכואבת כיאה לעולם שבו החיים לתוכם נולדת הם חור שחור ששואב אותך עמוק לתוכו, עד שהוא מקיא אותך ממנו לעולם שכולו טוב.
פורסם לראשונה 14.12.06, 15:34
חור שחור ששואב ויורק אותך החוצה
צילום: נאס"א
מומלצים
