אחד בפה, אחד ביד
שלום חברים, לפני שנעבור לעצם העניין הרשו לי להקדיש לכם כמה מילים חמות: מה שלומכם יא בני זונות כושלאמאמא שלכם? ואם כבר הזכרנו את השרמוטה, נדמה לי שראיתי אותה אתמול בצומת תל ברוך. מה אתם אומרים? זאת לא אמא שלכם? טוב, אז בטח אחותכם, מכוערת כמו האמא.
שמעתם, הבנתם, הפנמתם? אוקיי, עכשיו אתם מוזמנים למשש היטב את כל אבריכם – טוב, נו, לא את כולם, אחרי הכל יש לנו איזה עניין להעביר כאן ואין מצב שאתם מאבדים לי ריכוז עכשיו - אבל את רובם. משהו נשבר? נסדק? הכל במקום? יופי. וטוב שכך. תסכימו איתי שהייתי יכול למתוח את רשימת הקללות מעתה ועד עולם - או לפחות עד שהיינו מתים מזקנה - ולאף אחד מאיתנו לא היה קורה כלום, חוץ מהמוות בנסיבות טבעיות, כמובן.
עכשיו, נניח שהייתי ממיר את כל המילים האיומות בפתיח בסטירה אחת קטנה - או אפילו בנגיעה אחת רכה, כמו ששורר פעם עלי מוהר המנוח. מה היה קורה אז? ובכן, מרגע שנגעתי בכם פיזית, הכל יכול לקרות: אולי עמדתם על גרם מדרגות והתגלגלתם למטה עד לפיצוח הגולגולת, אולי אותה דחיפה קלה הפילה אתכם על מישהו אחר וגרמה לו לשבור את האגן - לכו תדעו מה היה קורה אם היינו עוברים מהחלפת מהלומות מילוליות למכות של ממש. אבל העניין הוא שמילים - חמורות ככל שתהיינה - בניגוד למעשים, עדיין לא הביאו אף אחד לחדר מיון.
ברית מילה
עכשיו יהיה מי שיאמר: באמת? האם אף פעם לא הביאה מילה כתובה או מדוברת לפגיעה במישהו? הביאה ועוד איך. אבל את המקרים שבהם מילה מובילה למשהו אחר לגמרי, המחוקק אבחן, בודד והגדיר תחת שמות עצם כמו "הוצאת דיבה", "לשון הרע" או "הסתה". אה, כן, החוכמולוג שם בסוף רוצה להגיד משהו. מה אתה אומר? מילים פוגעות בנפש? שב, שב, יא אשכנזי מניאק שחושב שאם סבתא שלו נשרפה באושוויץ מותר לו להתחכם באמצע הבלוג שלי, עכשיו תשמע, יא לבנייה: מה זה בעצם נפש?
ובכן, תלוי את מי שואלים. יש מי שחושב שהנפש תתגלגל ותשוב לעולם הזה בתוך גוף של חמור, יתוש או צ'ינצ'ילה; אחר מאמין שהיא תלך לגן העדן או לגיהנום - יהיה פירושם של אלה אשר יהיה; יש מי שבטוח, בהיגיון מדעי קר, שהנפש מתה יחד עם הגוף - אבל אל תאמינו אפילו לו: אמונה בהגיון מדעי אינה שונה מאמונה בבודהה, ישו או הבאבא-בובה, שתוק יא פרענק ולך שים שרוך אדום על פרק היד לפני שאתה הולך לזונה הרוסייה במכון הליווי בתחנה המרכזית הישנה.
וזה העניין: על "מה זה נפש" התווכחו, מתווכחים ועוד יתווכחו פילוסופים, אנשי דת, מדענים, שענים, רוכבי אופניים ומעני חתולים. אבל סטירה הגונה - כזאת שגורמת לך לזעזוע מוח ושולחת אותך למיון - היא עובדה קיימת. כמו שאומר מוני מושונוב לגידי גוב ב"ערב חד-פעמי" המיתולוגי, כשהוא מחמיא לו על ביצועיו עם ענת עצמון וגלי עטרי ב"דיזנגוף 99", בעוד שגידי גורס שמדובר "רק בסרט": "ערום זה ערום, באבא".
חלקים גדולים מהשורות דלעיל אולי נראות לכם גסות רוח, או ביטוי ל"אלימות מילולית" - אבל זהו, שאין דבר כזה אלימות מילולית. אלימות היא אלימות, היא לעולם תהיה פיזית, בעוד שמילים הן מילים הן מילים הן מילים. אין לי מושג איך קראו לאיש שטבע את המושג "אלימות מילולית", אבל אני יודע שהוא היה ביריון עילג, שלא מצא תשובה לעלבונות מילוליים צורבים שהוטחו בו - וניסה לתרץ את הרמת היד שלו כתגובה בכך שאיחד את האקט הפיזי עם האקט המילולי שקדם לו תחת אותה כותרת: "אלימות".
מי קילל ומי מילל
לא מזמן עלה לאוויר סרטון שמעודד קורבנות של "אלימות מילולית" להתלונן. מלשון התשדיר אפשר להבין שהוא מכוון בעיקר לנשים, שסובלות מסממנים מילוליים של התנהגות רכושנית. התנהגות כזאת היא אכן מידה מגונה, אבל לקרוא לסממנים המילוליים שלה "אלימות", משרת דווקא את הרוצח הבא ולא את הקורבן. במילים אחרות, לו כל בעל שחנק, דקר, שרף את אשתו או ירה בה, היה מסתפק ב "אלימות מילולית", היו מתהלכות בינינו היום עוד מאות נשים פגועות, נעלבות, מושפלות - אבל חיות. ואישה חיה יכולה לבקש סעד, לפתוח בהליכי גירושים, לארוז את עצמה ואת מיטלטליה ולברוח - בעוד שאישה מתה כבר לא תעשה דבר מכל אלה.
הנה עוד דוגמה: את שירותי הצבאי עשיתי ביחידה קרבית. יצא לי לשרת מעט בלבנון, הרבה בשטחים - בעיקר במהלך האינתפיאדה הראשונה - ואני מגלה לכם את כל זה לא כדי שתשמרו חנייה מתחת לבית שלי למשאית עם המדליות (אם כי בלונדיניות שופעות שרוצות "לאמץ לוחם", גם אם בדימוס, מוזמנות להתקשר), אלא כדי להמשיך ולספר לכם שהפעם שבה הייתי הכי קרוב למוות היתה בקורס מ"כים, כשנדחקתי להפריד בין חייל מגבעתי לחייל מגדוד הסיור הדרוזי.
הכל התחיל בוויכוח שגרתי על "מי צריך לשמור בבונקר". בלהט הוויכוח קרא החייל מגבעתי לחייל הדרוזי "בן זונה" - אחת הקללות השגורות בעברית, עד כדי כך שלפעמים היא אפילו לא נחשבת לקללה, לאמור: "מה אתה אומר, אחי, הבאת בהיא שנראית כמו אנג'לינה ג'ולי? בוא'נה, אתה חת'כת בנזונה מסריח!".
ובחזרה לקורס המ"כים: הדרוזי - במה שנראה אולי לבני עדתו תגובה לגיטימית על פגיעה בכבוד המשפחה - דרך את הנשק וכיוון אותו לבחור מגבעתי. באקט נדיר של טיפשות נדחקתי ביניהם. לשמחתי, החליט שומר כבוד משפחתו שעדיף לפרוק את הנשק מאשר לחורר אותי, שלא היה לי שום עניין עם אימו. בסוף זה נגמר בסולחה (בהיעדר כבש, שחטנו נח"לאווי) אבל הרעיון ברור: חברה שמעניקה פרשנות אלימה למילים ולגיטימציה לרצח "על רקע כבוד המשפחה", היא חברה פרימיטיבית.
קורבן טוקבק סדרתי
לפני שגדוד הסיור הדרוזי מיישר קו ומסתער עלי, אני רוצה לציין שרובם דווקא היו חבר'ה על הכיפאק - כלומר, כל עוד לא העברת דאחקות על אמא שלהם או אחותם. אבל לא בכדי אני נדרש לנושא דווקא עכשיו: מעבר לקמפיין המטופש שקורא לנשים להתלונן על "אלימות מילולית", מתנהל ניסיון לצנזר את הטוקבקים. גם כאן ניצבים מאחורי היוזמה אנשים שלדעתי הם עילגים ומטופשים, מהסוג שלא מסוגל להתמודד עם מילים - ובדקתי, זו לא הוצאת דיבה, אלא דיעה שיפוטית לגיטימית.
הח"מ הוא נפגע טוקבקיזם סדרתי. כמי שמעמיד את דיעותיו - החריגות לעיתים - למבחן הגולשים, אני זוכה לא אחת לגידופים, שלעומתם נדמות הקללות שפתחתי בהן את הטקסט הזה לשירה ממש. יש מישהי או מישהו שמקפיד/ה להגיב לטקסטים שלי במילים "קיפניס הוא איש שמן, רע ומכוער". אלה הם כמובן מונחים סובייקטיבים: למרות האובר-וייט שרובץ עלי כעול, יש לא מעט אנשים שלעומתם אני דוגמן הלבשה תחתונה (אם כי, יש להודות, במידות גדולות); לגבי מידת הרוע שלי - אני מקווה שלפחות מבין מקורבי, משפחתי וחבריי הטובים, יהיה מי שיחלוק על הקביעה; לגבי הכיעור – שוב, שאלה של טעם. לטעמי האישי אני נמצא במקום סביר על הסקאלה שבין בראד פיט לפרדי קרוגר.
ובכל זאת, אני מודה שנפגעתי. דווקא הניקיון היחסי של הטקסט גרם לי לאי נוחות: כבר עדיפים לי אלה שקוראים לי "סמולני אוכל בתחת" (אגב, אם יתחשק לכם לדייק: אני סטרייט ימני, הטרוסקסואל שמאלני-שהתפכח). בשורה התחתונה, לא העלבון שממנו נפגעתי ולא זה שעבר לידי בחטף, כמו חלוץ ליד שמעון גרשון, השאירו צלקות בגופי. ובאשר לנפשי - ככל נפש, היא עניין לפילוסופים, שרלטנים, או שילוב של השניים.
אז בפעם הבאה שמישהו מקלל אותכם, קללו חזרה או תתעלמו. וכשמישהו מרים עליכם יד, מהרו להתלונן במשטרה או החזירו לו כגמולו. וגם אז, אם בחרתם להיות אלימים, קחו בחשבון שאלימות פיזית, הגם שלעיתים היא מוצדקת, עלולה להיגמר במשהו חמור יותר מעלבון.
ולסיום, מילה להוא (או שמא ההיא?) שחושבים שאני שמן, רע ומכוער: זה רק בגלל שאתה ערבי דפוק שמוכן לשרוף את העולם בגלל שמישהו צייר קריקטורה של מוחמד כחזיר, או שאתה בעצם רוסי עם קשקשים בשיער, משקפי קרן, סוודר טלאים וגרביים עם סנדלים ששותה כל היום וודקה כדי לשכוח שהוא חי מתרומות של אחותו הזונה, או פרענק דפוק שהפך את הקיפוח למקצוע, או רווקה תל אביבית נואשת, שרמוטה שנעלבה מזה שלא הייתי מוכן לזיין אותה גם אחרי עשרה דרינקים על הבר, או אגזוזן שינקינאי שבטח נחנק בינתיים מכרית גדולה מדי שנעץ בה שיניים, או אולי חבר כנסת מכובד. הכל יכול להיות. מחדר המיון של איכילוב מתבקשים להודיע לי מיד אם חלה עלייה במספר המתאשפזים כתוצאה מפרץ האלימות המילולית שלי.
לכו תזדיינו כולכם.
לפנייה לכתב/ת 
