אהבה חייתית: כלב ולביאה בג'ונגל דייט
כשצעדה ל' מול הזריחה וגופה מתוח כשריר שאינו נגמר, כ' לא שקל את מעמדה הגבוה, לא ידע שהיא גרושה פלוס שניים, ולא העלה בדעתו את דמותו של א', בעלה לשעבר. אילו היתה פוגשת את הכלב כמה שנים מוקדם יותר, כרווקה מחוזרת, לא היתה רואה בו מועמד לבן זוג, אלא מועמד לארוחת ערב
אולי אתחיל שוב, הפעם עם תיאור חיצוני של הדמויות בסיפור האהבה העצוב הזה. כ' היה כלב זאב בעל פרווה רכה יפהפיה בצבעי חום מוזהב. ל' היתה לביאה בוגרת, גופה כפליים באורכו וחוזקו משל הכלב, ובפניה מבט אמיץ וציני, כאחת שעברה בחייה תלאות רבות. העיקרית בהן היתה נטישתו של א', אריה שעזב אותה עם שני גורים קטנים ונעלם בקרביו של הג'ונגל. את אריה בחרתי שלא לתאר.
אם יורשה לי להביע את דעתי, לא היה לאהבה הזו סיכוי מהרגע הראשון. כלב זאב, אפילו יהיה ראש ומוביל בקרב חבריו, לא יוכל לספק לביאה, אפילו היתה זנב לאריות. אבל הכלב הזה לא התחשב בהיגיון שלי, אולי בצדק, כי אני חזק בהיגיון, אבל איך אוכל לתת עצות בענייני אהבה כשאין לי אפילו קמצוץ מאומץ ליבו.
עיניו העבירו מסר של אהבה ונאמנות ללא פשרות
הוא התקרב אליה בריצה קלה, בחן התמים שלו, כשכש בזנב, חג סביבה פעם אחת, והתקרב. כשהיה ממש קרוב הישיר אליה עיניים חומות-צהובות. עיניו העבירו מסר של אהבה ונאמנות ללא פשרות, והיא החליטה לקבל אותו אליה.
אעז לנחש שמצידה של הלביאה לא היתה זו אותה אהבה. אפשר להניח שאילו היתה פוגשת את הכלב כמה שנים מוקדם יותר, בעודה רווקה מחוזרת, לא היתה רואה בו מועמד לבן זוג, אלא מועמד לארוחת ערב. אבל היא היתה עכשיו לבד, מטופלת בשני פעוטות, ואריה אחר לא בא בחשבון כי הוא בטח לא היה רואה בילדיה מועמדים לבני משפחה, אלא מועמדים לארוחת בוקר. והנה בא לה כלב טוב ונאמן.
אני לא טוען שכל אהבה שתלויה בדבר היא חסרת תוחלת וסופה טראגי כבסיפור של הלביאה והכלב, אבל אני במקומו של הכלב הייתי חסר מנוחה. הכלב, מצידו, נהג אחרת ממני ולא הפסיק לתת ללביאה ולגוריה אהבה. כשהלביאה היתה יוצאת לציד, הכלב היה שומר על הגורים מפני הניצים והתנים, משחק איתם ונותן להם למשוך לו בזנב. כשהיתה חוזרת עייפה, הוא חתך להם את בשר האנטילופה או הצבי שהביאה והגיש להם לפה. אחרי האוכל היה משכיב אותם לישון על מצע עלים שליקט כל יום מחדש ומביט בהם בעיניו הטובות עד שנרדמו. אז היה מתפנה ללביאה.
כשאני מביט אחורה על סיפור האהבה בין הכלב ללביאה, אין לי ספק שהנתינה הבלתי פוסקת של הכלב היתה זו שהחזיקה אותו אצל הלביאה לאורך כל הקיץ. היה בא אליה בלילות החמים ומשיל מעליה את היום הקשה, מרפרף לה בעדינות על גופה, מסובב לשונו ומחכך פרוותו בעת שעיניה כמעט עצומות וכולה עונג מתמשך. אהב לשמוע אותה מגרגרת, והיה מחזיר לה ביללה מלווה בנביחות קצרות עד ששניהם היו צונחים באפיסת כוחות, רק זנבותיהם המשיכו לנוע.
המריבות החלו בסתיו, שאותה שנה היה קר במיוחד
אף פעם לא דאגתי בסיפור הזה לזנב הלביאה, ידעתי שהוא ימשיך לנוע, רק חששתי שהזנב של הכלב יעצור את מעופו. המריבות החלו בסתיו, שאותה שנה היה קר במיוחד. הלביאה היתה חוזרת הביתה עייפה ועצבנית ולא חדלה לנהום ולרטון כלפיו. כעסה שהיא המפרנסת העיקרית, ולו אין כישורי ציד. הוא לא היה אומר דבר, משפיל את ראשו ומתיישב רחוק ממנה, מחכה עד שוך זעמה. מה כבר יכול היה לענות? הוא הרי עשה למענה ולמען גוריה כל שניתן, אבל הוא כלב, אמנם כלב זאב, אבל כישורי הציד שלו בג'ונגל מוגבלים. יש לו יכולות אחרות: לפנק, לגדל את הגורים, להכין את האוכל ולהיות נאמן. אלא שבג'ונגל של היום נאמנות היא תכונה שערכה מוטל בספק. רוב הלביאות מעדיפות ציידים.
לא רוצה לומר שיש לי יכולות לחזות את העתיד, לגבי חיי תמיד פספסתי בתחזיות, אלא שכבר בסוף אותו הסתיו קיוויתי שהכלב יבחין בסימנים שאני ראיתי ויעזוב כל עוד הוא יכול. אבל הכלב אהב כמו כלב, ולא שקל אפילו לעזוב את גבירתו, גם אם היתה כועסת לפעמים ומפנה לו את גבה. בחורף, הוא ידע, הגורים צריכים אותו במיוחד. היתה לו פרווה עמוקה ומפנקת, ובימים הקרים, כשהלביאה היתה יוצאת למסעות הציד, הוא עטף בגופו את הפעוטות. היה זה חורף קשה, חיות רבות לא הוציאו את ראשיהן, ובשיאו של גל קור מתמשך היה שבוע תמים בו חזרה הלביאה כל ערב בפה ריק. ביום השמיני הביטה בגורים החלושים וזעמה עלה, גדש וניתז מבין שיניה אל עיניו האוהבות של הכלב. שוב הזכירה את העובדה שהוא חסר אונים כמפרנס, והפעם אף הוסיפה שחלקו של הכלב בארוחות לא מותיר לה ולגורים די מזון, ואולי כדאי לשקול את המשך מערכת היחסים הזו. הכלב האומלל שמע את דבריה, ובעיניו העצובות עלו דמעות.
אני מאוד מאמין בנתינה והקרבה כתשתית למערכת יחסים, אבל אני בעד גבולות כשזה מגיע להקרבת העצמי. אבל מי אני, ומה אני יודע כבר על הקרבה? אני נאמן בעיקר לעצמי, והכלב, לעומתי, שכולו נאמנות, פנה ללביאה בקול שקט והציע לה את רגלו. הלביאה ההמומה ידעה כמה אהב לקפוץ ולרוץ, אהבה אותו ונקשרה אליו למרות שלקחה אותו בתחילה משיקולי תועלת. אבל אהבתה אליו היתה פחותה מרגשות האם שבה, ודאגתה לחיי גוריה הרעבים גרמה לה לקבל את הצעתו. הוא ביקש שיילכו מאחורי קני הבמבוק הגבוהים, כדי שהגורים לא יראו אותו בכאבו. היא הלכה אחריו, לא הביטה בעיניו כשהושיט לה את אחת מרגליו הקדמיות. אילו היתה מביטה לבטח לא היתה מסוגלת לפגוע בו. עיניו היו כל כך עצובות, ויחד עם זאת מביעות השלמה עם רוע הגזירה, ללא קמצוץ של טרוניה. הלביאה יצאה מקני הבמבוק ובפיה רגל כחושה אותה הפילה בין שני גוריה. הכלב נותר לבדו שלושה ימים עד שיצא מהקנים. הדם כבר יבש על בטנו כשדידה בראש מורכן על שלוש רגליו.
אני חושב שבשלב זה אפילו הכלב הרגיש שסיומה של מערכת היחסים קרב. אם קודם היה מוגבל בכישורי הציד שלו, כעת היה חסר תועלת לחלוטין. כל שנותר לו היה לשמור על הגורים שכבר גדלו וכוחם כבר היה כמעט כמו שלו. אבל הוא לא עשה שיקולים ותחזיות, נותר נאמן, ולא שאל שאלות גם בערב בו חזרה הלביאה בחוסר מנוחה וביקשה לומר לו דבר מה ביחידות. קיפץ אחריה לאורך הבמבוקים מבלי לנבוח, חצה בעקבותיה את הנחל ודידה במאמץ במעלה גבעה אדומה. בראש הגבעה, בין שני עצים, הוא ראה אותו. ענק מכפי שיכול היה הכלב להאמין. מעולם לא ראה בחייו אריה ממרחק כזה. אבי גוריה של הלביאה חזר מתוך הג'ונגל, והוא לא היה צריך להסביר דבר. היא קיבלה אותו מיד.
הכלב האומלל ידע שאין טעם לנסות לברוח
אם יורשה לי משפט אחד לפני הסוף העצוב, הייתי אומר שנאמנות היא תכונה שמוערכת בעיקר בין שני כלבים. הלביאה, שלא הבינה את גודל בגידתה, הותירה את הכלב בראש הגבעה, הסתובבה וירדה חזרה. הכלב האומלל ידע שאין טעם לנסות ולברוח על שלוש רגליים, וממילא ליבו נדם ברגע שהפנתה לו את גבה. זה רק עניין של סמנטיקה שבעוד שניות אחדות יקרע ממנו האריה את הלב. הוא המשיך להביט בלביאה המתרחקת ממנו, שריריה עדיין כמו שיר בעיניו העצובות.
הוא לא הפנה את מבטו לאריה כשהלה קרב אליו, למרות שידע שמבטו המרותק ללביאה רק מגביר את זעם המלך. היה אמיץ הכלב, בחייו, באהבתו ובמותו. עדיין קיווה שאהובתו תסובב את ראשה ותשלח אליו מבט אחרון, אבל היא לא נפנתה אליו. האריה נעמד על רגליו האחוריות ושלח את טלפיו.
לפנייה לכתב/ת 
