להתקרב כמה שאפשר למעיין הנעורים
חנוך לוין ביטא את זה יפה ב"מלאכת החיים", כשהגיבורה אומרת: "תפסיקו ללדת כל כך הרבה ילדות חדשות! הן גדלות ומקבלות שדיים! הן לוקחות את השדיים שלי והעור שלי ומשתמשות בהם בלי לשלם לי!" הדבר שאנחנו יכולים לעשות, כשאנחנו פוחדים מהזיקנה, הוא להתחבר עם הילדות האלה
דנה מחייכת חיוך דקיק של ירח בתחילת החודש ומטלטלת את ראשה בביקורתיות משועשעת. "מה היה לך לעשות עם בחורה בת 20?" היא שואלת, "על מה היה לך לדבר איתה, על מה שהיא עשתה בצבא? על המבחן הפסיכומטרי?" אני לא כל כך אוהב את החיוך הזה. זה מין חיוך ציני, שמסתיר יותר ממה שהוא חושף, מה גם שהוא מבליט את האף שלה. איך זה שהכוסית הזאת, הנשואה שכה מתאמצת להתנהג כרווקה, בת 33 עם שיער בלונדיני גולש, עיניים כחולות וגזרה של דוגמנית, בכל זאת כל כך לא מושכת אותי? יכול להיות שמשיכה בכל זאת קשורה בעיקר למה שבִפנים? טוב, נסחפתי קצת עם דנה. היא לא העניין פה, העניין הוא קרין. קרין ואני.
כשהכרנו, קרין היתה בת 20, צעירה ממני ב-15 שנה. הניסוח של המשפט האחרון אינו מקרי. יכולתי לכתוב את גילי האבסולוטי, ולא בהשוואה לגילה. אבל העניין הזה של הגיל הוא לא פשוט. כילדים אנחנו שואפים לא פעם להיות מבוגרים. הזמן נע לאט מדי. הגיל שלנו מפגר אחרינו. אנחנו עומדים על קצות האצבעות ומנסים להציץ אל עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של המבוגרים. אבל באיזושהי נקודה הגיל משיג אותנו, ואז המגמה מתהפכת. מאותו רגע אנחנו מתחילים לפגר אחרי הגיל – בדיוק בשלב שבו אנו מגלים שהאפשרויות שמציע עולם המבוגרים מאוד מוגבלות. למרבה הצער, כבר אי אפשר לחזור אחורה. הזמן רץ לו קדימה בקצב קבוע של 365 ימים בשנה, ןאנחנו נשארים צעירים. רק שפתאום אנחנו שומעים את עצמנו אומרים, לעצמנו ולסובבים אותנו: "וואו! אני לא מאמין שאני בן 30 (או 35 , או 40)".
קרין היתה אחת הבחורות הכי חכמות והכי מעניינות שהכרתי בחיי. אף פעם לא הצלחתי להבין איך כמעט כל ספר שהזכרתי היא כבר הספיקה לקרוא, למרות שאני קורא לא מעט, ובדרך כלל היתה היא ממליצה לי על ספרים חדשים. מפעם לפעם היתה שולחת לי באימייל טקסטים של הגל, ניטשה ופילוסופים אחרים, וכשהיינו נפגשים היתה מדברת על הרעיונות המופיעים בהם בהתלהבות סוחפת. היא גם היתה היחידה, לפחות בשנים האחרונות, שאיתה הלכתי לתערוכות במוזיאונים.
היה לנו המון במשותף. מדהים עד כמה היינו דומים זה לזה, במובן הנפשי העמוק ביותר, למרות שהיא אשה ואני גבר, למרות פער הגילים הניכר. בזכות הקשר איתה הבנתי לראשונה, שמתחת לשכבות החיצוניות שלנו: מין, גיל, רקע אישי, השכלה - ישנה ליבה אנושית, חסרת מין וגיל וגובה ומידת נעליים והשקפה פוליטית, ודרכה מתרחש החיבור הכי אמיתי שיכול להיות בין בני אדם. היינו דומים בהתלבטויות שלנו, בראיית העולם שלנו, במה ששימח אותנו ובמה שהפחיד אותנו. בכאבים ובתשוקות. ומי שיאמר שזה בגלל שאני הייתי ילדותי במיוחד, או שהיא היתה בוגרת במיוחד, פיספס את הנקודה.
יש בנות לא מעטות שפער הגילים מרתיע אותן. אני מכיר את זה מנסיוני וגם מנסיונם של חבריי. הן חוששות מ"חוסר התאמה". בדרך כלל קשה להזיז אותן מדעתן, מה גם שלרוב אני לא ממש טורח לנסות. כשאני חושב על הקשר שלי עם קרין ועל קשרים מדהימים אחרים שהיו לי עם בנות צעירות ממני באופן ניכר, הטיעון הזה נשמע לי כל כך קטן ומפוחד ומגוחך. טיעון של מישהי הכלואה בעולם של הגדרות ונורמות. שמעתי אותו לאחרונה ממישהי הצעירה ממני בעשר שנים. לך תסביר לה על ליבה. לך תספר לה על התאמה שהיא מעבר לפרמטר כזה או אחר. יש בנות צעירות (אך בוודאי לא כולן), שפשוט אינן בוגרות דיין להבין זאת.
זכיתי לגלות מחדש עד כמה מדים הם דבר סקסי
כמובן, העובדה שכשהכרנו קרין היתה עדיין בצבא, בעוד אני כבר הספקתי לשכוח את המספר האישי שלי, לא הפריעה לנו למצוא נושאים לשיחה. זה קצת מגוחך בכלל לדבר עלינו במושגים של נושאים לשיחה, כי כשהליבות מתאימות, לא צריך למצוא נושאים לשיחה; יש משהו משותף שהוא הרבה יותר עמוק וגדול ורחב. חוץ מזה, שבזכות העובדה שהיא הייתה חיילת, זכיתי לגלות מחדש עד כמה מדים הם דבר סקסי, כשהם מונחים על חיילת בסדיר. וכשהיא למדה לפסיכומטרי, היה לי ממש כיף לחזור לזה. שימח אותי לגלות שאני עדיין זוכר את הפירוש של מילים כמו אלונטית, לבירינת או אקלקטי. בכלל, כל מה שקשור לשפה - מילים, כתיבה, קריאה – היה בין הדברים היותר משמעותיים שחיברו בינינו. שפה זה משהו שקשור ישירות לליבה.למרות גילה הצעיר, היא ידעה להתבטא מבלי שהמילה "כאילו" תידחף לכל מיני מקומות. והיה לנו אוצר מילים פרטי מצחיק ומקסים משלנו, שאת רובו, אני חייב להודות, היא המציאה.
הגוף הצעיר והרענן שלה, שטרם נכנע לכוח המשיכה, הפעיל עלי כזה כוח משיכה אדיר. העור החלק, האיברים המוצקים, הטעם האפרסקי הבוסרי של הנשיקות. מחוות ותנועות ילדותיות שטרם הבשילו עד תום. קרין, הילת ימי, להט לילותיי.
אני זוכר בערגה את שעות אחר הצהרים הקסומות בבריכה הפרטית ההיא, המוקפת דשא וגדר חיה, מוגנת ומבודדת מהכביש החולף בסמוך אליה ומהמולת העולם כולו, כאילו לקוחה מאיזו אגדה. ושנינו, רק שנינו, משתכשכים בה. את ואני, אני ואת - אשה צעירה ללא רבב עם עיניים ענקיות, חכמות וקצת עצובות.
טוב, מובן, שאני לא מספר את כל זה לחבר'ה. הבנים דווקא יבינו טוב מאוד על מה אני מדבר, אבל דנה, ובכלל נשים בסביבות הגיל שלה ומעלה, אינן רואות בעין יפה קשרים בין גבר מבוגר לאשה צעירה ממנו בהרבה. נתקלתי בתגובה כזאת פעמים רבות, כשהייתי בקשר עם מישהי צעירה ממני בהרבה. הבוטות בה נידבו את ההסבר הפסיכולוגי הבנאלי, שקשר כזה מעיד על פחד מהזדקנות, על ניסיון נואש לשמור על נעורינו.
יש בזה משהו. מודה: אני פוחד להזדקן
אתם יודעים מה, בנאלי, אבל יש בזה משהו. מודה: אני פוחד להזדקן. פוחד מהתבלות הגוף. פוחד שכבר לא אוכל לרוץ שעתיים על מגרש הכדורסל. פוחד מזה שהמוות - גם אם עדיין רחוק - מתקרב. אבל הפחד הזה אינו פוסח גם על אותן נשים, לכן הן ממשיכות להתלבש לפעמים כמו בנות טיפש-עשרה. לכן הן מעידות על עצמן שהן נשים-ילדות, או עדיין מחלקות את האנשים ל"חנונים" ו"מגניבים". לכן הן מושכות את נעוריהן עד קצה גבול האפשר.
כן, גם הן פוחדות להזדקן. אני לא בז לפחד הזה. אני מכיר אותו היטב. הפחד הזה הוא נחלתם של גברים ונשים כאחד. חנוך לוין ביטא את זה יפה וקורע לב ב"מלאכת החיים", כשהגיבורה אומרת:
"תפסיקו ללדת כל כך הרבה ילדות חדשות! הן גדלות ומקבלות שדיים! הן לוקחות את השדיים שלי והעור שלי ומשתמשות בהם בלי לשלם לי!"
בסופו של דבר, הרי אם היה נודע מקום המצאו של מעיין הנעורים, כולנו, גברים ונשים – כולל אלה המצהירים שהם לא פוחדים מהזדקנות - היינו פותחים בשעטה מטורפת לעברו, דורכים על אלה שמעדו ודוחפים את אלה שחוסמים את דרכנו.
אבל בינתיים, הדבר הקרוב ביותר לאותו מעיין נעורים, לפחות עבור גבר, הוא אשה צעירה.
