"קלות הדעת" הנשית ו"שיקול הדעת" הגברי

לפי הדעות הקדומות, נשים מפטפטות, בעוד גברים מתווכחים. נשים מקשקשות ומלהגות, שעה שגברים מתפלספים ומחליפים רעיונות. "הלשון היא חרבה של האשה, ואין היא מניחה לה להעלות חלודה", אומר פתגם סיני. "הים הצפוני ייבש כליל לפני שתמצא אשה שאין לה מענה", אומר פתגם דני. החרב האמיתית והחשובה היא בידיו של הגבר, שיוצא להגן על עמו, משפחתו ואדמתו.

האשה מופיעה בדרך כלל בפרסומות כדמות אמוציונאלית, לעומת הגבר המופיע כדמות רציונאלית. הפרסומות נוטות להציג אשה מתלהבת, מצחקקת, מפזזת ומשתטה, בעוד שהגבר בפרסומות נוטה להיות בעל סמכות, עוטה חשיבות, ידען, מבין ומסביר.

והתמונה הקלאסית בסרטי מלחמה, או בסרטים על שוטרים, היא של אשה המפצירה בגבר שלה שלא לסכן את עצמו, בעוד שהגבר מסביר לה את החשיבות הלאומית של יציאתו למערכה. האשה דואגת יותר לביתה, למשפחתה, לעצמה, ליחסים עם הגבר, בהשוואה לגבר, שדואג יותר לאומה. האשה לא תמיד מבינה את הצורך של הגבר להקריב את עצמו למען הכלל, והגבר לא מבין תמיד את האשה, שחושבת בעיקר על היחסים בינו לבינה.

וכאשר מאפיין מסוים מתגלה במידה דומה אצל נשים וגברים, ערכן של הנשים יורד וערכם של הגברים עולה. אשה ששוכבת עם הרבה גברים נחשבת קלת דעת, אם לא פרוצה. גבר ששוכב עם הרבה נשים נחשב גיבור, גבר-גבר. 

האשה נתפסת כקלת דעת משום שבניגוד לגבר, היא נתפסת בין היתר כמי שמדברת יותר, נוטה יותר להתרגש ודואגת יותר ליחסים ולצאצאים. המאפיינים האלה נכונים בחלקם, כפי שעולה גם ממחקרים שונים. אבל מה בינם לבין קלות דעת? ההיגיון אומר שהמסקנה צריכה להיות דווקא הפוכה.

הדיבור מגדיר את האדם. האדם הוא החיה המדברת היחידה. לפיכך, דומה שדווקא הנשים, שאכן מדברות בממוצע יותר מהגברים, ראויות לסל של שבחים. אבל הן נשים, זאת הבעיה. הדיבור הרב נתפס כסממן של קלות דעת ואפילו של טיפשות, משום שהוא תכונה שמאפיינת יותר נשים מאשר גברים.

גם הזוגיות היא תכונה מגדירה. אין בעל חיים שמאריך כל כך בזוגיות ובדאגה לצאצאים כמו האדם. נראה, לכן, שהדאגה "הנשית" לזוגיות אמורה להיחשב הולמת יותר את האדם מאשר "הדאגה הגברית" לחברה. מדוע, אם כן, דווקא המאפיין המגדיר נתפס כקלות דעת? הסיבה היא אותה סיבה: האשה נתפסת מלכתחילה כפחותת ערך, ולכן גם התכונות המיוחסות לה נתפסות כפחותות ערך.

כך גם באשר לרגש. ניתן להתווכח עד כמה החיות מתרגשות, אבל אין מחלוקת שחיי הרגש מאפיינים במיוחד את האדם. למרות זאת, כרגיל, הרגשנות היתה למאפיין סטריאוטיפי של קלות דעת.

היו גם נשים אחרות, כמו ז'אן ד'ארק, אבל הן מלמדות יותר על הכלל מאשר על היפוכו. ז'אן ד'ארק נאלצה להילחם נגד דעות גבריות כדי שהיא תוכל להציל את צרפת.

ביטחון עצמי יכול להוביל לקלות דעת

המושג "גבורה" כולל בתוכו את מיטב התכונות הסטריאוטיפיות של הגבר. הגיבור מדבר פחות ועושה יותר, הוא סמכותי, בטוח בעצמו, מבין יותר מהאשה את טובת הכלל, חושב קודם כל מה הוא יכול לתרום למען המדינה ורק אחר כך על עצמו, על ילדיו ועל יחסיו עם האשה, והוא לא מתרגש מכל עלה נידף. והשאלה המתבקשת היא, עד כמה האופי הסטריאוטיפי הזה טוב לחברה.

אופי סטריאוטיפי של גיבור ניכר לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחיי היומיום. כך, למשל, לאור מחקרים שונים, יותר גברים מנשים נוטים להיות אגרסיביים על הכביש, יותר גברים מנשים מרגישים שיכולת הניווט שלהם תיפגע אנושות אם ישאלו אחרים על הדרך שלפניהם, ויותר גברים מנשים רואים באוטו שלהם יחידת מהירות, מערכת של גאדג'טים וכוח שפורץ קדימה. המלחמה האמיתית היא אמנם על הגבול, נגד מי שקם להשמידנו, אבל היציאה לדרכים היא בימי שלום סוג של הזדמנות להוכיח תכונות סמויות של גיבור.

והגבורה היומיומית הזו מתגלה כקלות דעת, על פי נתונים שונים מהארץ ומרחבי העולם. לדוגמה, שיעור המוות בקרב חותרי רפטינג מנוסים ובקרב רוכבי אופנים מנוסים, המאמינים ביכולתם, גבוה פי ארבעה משיעור המוות בין חותרים ורוכבים לא מנוסים. ייתכן שהגיע הזמן לדבר גם בשבחיו של חוסר הביטחון.

שלום ומלחמה יכולים להיות תוצאות של סטריאוטיפים

קלות הדעת של הגבורה הסטריאוטיפית עלולה בסופו של דבר לסכן את האומה גם מול האויב. כאשר המעשה נחשב שקול יותר מהדיבור, כאשר הפגנת ביטחון עצמי וכוח מוערכת יותר מאשר הפחד, הלבטים וההססנות, וכאשר הדאגה לכלל נחשבת רצינית יותר מאשר הדאגה ליחסים הבינאישיים, התוצאה היא שיותר נלחמים כדי לנצח מאשר מדברים אלה עם אלה כדי להישרד ולחיות בשקט.

הנה, עוד מאפיין מגדיר של האדם. האדם ניכר מבעלי חיים אחרים ביכולת שלו להתפשר, לחתום על הסכמים, לדבר, לוותר ולהתחלק. כיצד קרה שדווקא האדם הורג אולי הכי הרבה מבני מינו? מדוע המלחמה נתפסה, לאורך ההיסטוריה, כאמצעי הבולט, הרציני והחשוב ביותר לפתרון סכסוכים? מדוע הערכים החייתיים של ניצחון, הפגנת כוח וביטחון עצמי, משתלטים על הערכים האנושיים של ויתור ופשרה? ייתכן שיש לנו עוד פעם עניין עם הדימוי הסטריאוטיפי של הנשים.

הספרות המחקרית מדברת על כך שנשים נוטות פחות לאלימות ותוקפנות. נשים עברייניות נעצרות יותר על עברות רכוש מאשר על עבירות של אלימות, ילדים מתגלים כיותר תוקפניים מילדות, נשים נוטות יותר להביע חרטה ונשים נוטות יותר להיות אלימות בצורה עקיפה, לעומת הגברים שנוטים יותר לתוקפנות ישירה. קשה לצאת למלחמה עם תכונות כאלו.

אני מניח, וזו בהחלט הנחה פרועה, שאם התכונות הסטריאוטיפיות הנשיות היו בשלטון, לוח השנה האנושי היה משובץ יותר חגים של ויתור, חולשה ופשרה, מאשר חגים של גבורה. יותר חגים של יחסים מאשר חגים של ניצחון, ויותר חגים עם משמעות ביתית ומשפחתית מאשר חגים עם משמעות לאומית.

מלחמה היא לא רק תוצאה של תכונות "גבריות", כמו ששלום הוא לא רק תוצאה של תכונות "נשיות". קלות דעת יכולה להיות בדיבור כמו גם על הכבישים או בהכרזת מלחמה. אבל כשמדברים על תהליכים ומצליחים להתרומם מעט מהנסיבות הספציפיות, נראה שמלחמות זכו למעמד-על בגלל טעות סטריאוטיפית בהבנה של מהו שיקול דעת ומהי רצינות. הרצינות, לדעתי, נקברה בתרבויות השונות ברתיעה החייתית מפני החולשה.

• אבינועם בן זאב מתמחה בנושא דילמות, רגשות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימייל עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.