שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שוב ההיבריס כאן

    "ישנם דברים שלא משתנים - כמו טבע האדם, פוליטיקה, דת ומעמד האישה", אומר חנן שניר, שמביים את "אנטיגונה" בהפקה המשותפת לתיאטרון הבימה והקאמרי. "מי שצריך להבין יבין שהמחזה הזה מדבר על קיצוניות, והקיצוניים מובילים רק לאובדן, להרג וחורבן. אין דרך אחרת מלבד הפשרה"

    עם סיומם של קרבות קשים בהם מצאו את מותם אזרחים ולוחמים רבים, זוכה בכס המלוכה של תבי המלך קריאון. אבל, מוות והרס משמשים תפאורה ליום הכתרתו והוא מבקש נקם. מול הגבריות הכוחנית של קריאון עומדת אנטיגונה אחייניתו, גיבורת המחזה העל זמני שכתב סופוקלס לפני 2,500 שנה ומשמש עד היום כמראה מקום לכוחה ההרסני של היהירות והעקשנות. יהירה לא פחות מקריאון מבקשת אנטיגונה לקרוא תגר על צו המלך האוסר על קבורת אחיה המת הנחשב כבוגד. "קריאון חטא ביהירות כשעבר על חוקי האלים אבל אנטיגונה ממש כמותו נגועה גם היא באותה המחלה", אומר חנן שניר, במאי ההפקה המשותפת לתיאטרון הבימה והקאמרי שתעלה בסוף החודש בישראל.

     


    שניר. "יהירותו של קריאון זהה ליהירותם של אולמרט, פרץ וחלוץ"

     

    כוחו של המחזה אותו מגדיר שניר "על זמני, על תקופתי ועל מקומי", מצוי באיכויותיו הערכיות ובנגעים האנושיים והאוניברסליים שהוא מציג. "ישנם דברים שלא משתנים כמו טבע האדם, פוליטיקה, דת ומעמד האישה. זה עצוב, אבל זה כך", הוא אומר. "גם היום, כמו בימיו של סופוקלס, יש לנו הנהגה כוחנית. אנחנו חיים בעולם שמתייחס בגזענות כלפי נשים ומקדש מלחמות ומוות. גם היום כשאנחנו מתווכחים על הפעלת 'אל-על' בשבת, מתקיים הקונפליקט בין דת למדינה כמו אז בין המלך לכהן. מלחמת הכוחות בין נשים לגברים היתה קיימת אז וקיימת היום. יהירותו של קריאון זהה ליהירותם של אולמרט, פרץ וחלוץ במלחמה האחרונה. שלושתם, כמו קריאון, הם מנהיגים חדשים שרק נכנסו לתפקיד ומייד ביקשו להיכנס בהם, להראות להם, לא לוותר וללכת עד הסוף בלי לעצור לרגע ולחשוב על המחיר. זו יהירות שלהם ושל החיזבאללה שבגללה כולם הפסידו. אזרחים מתו, בתים נהרסו ולשם מה? יצאנו להחזיר שלושה שבויים ואיפה הם? קריאון, כמוהם, ביקש להפגין כוח ונהרס".

     

    למרות הכל סופוקלס טוב יותר

    שניר מרבה לביים מחזאות מופת מצ'כוב, דרך טורגנייב ועד לורקה אך זו הפעם הראשונה בה הוא מביים מחזה יווני קלאסי. "תמיד רציתי לביים את הטרילוגיה של אדיפוס, 20 שנה אני אוסף תרגומים מתוך מחשבה לעשות את זה, אבל זה לא קרה", הוא אומר, "בתחילה חשבתי שאביים את גרסתו של המחזאי הצרפתי ז'אן אנואי לאנטיגונה אבל כשחזרתי לשני המחזות חשבתי שלמרות הכל סופוקלס טוב יותר".

     

    ההפקה המשותפת של הבימה והקאמרי ידעה לא מעט טלטלות עם פרישתו של רמי הויברגר מההצגה בעקבות חילוקי דעות אמנותיים בינו לבין הבמאי. זו לא הפעם הראשונה שנרשמו עימותים בין השניים, שנאלצו להפריד כוחות גם בעבודה על "חודש בכפר" של הבימה. שניר מעדיף שלא לכבס את הכביסה בחוץ ולהסתכל קדימה. את תפקיד קריאון יגלמו לחילופין יגאל נאור ויגאל שדה, שחקנים שעבדו עם הבמאי גם בעבר. "יגאל נאור אמור להשתתף בסרט שמצטלם במרוקו ויגאל שדה משתתף בהרבה מאד הפקות אחרות, אז ניאלץ לתמרן וזה לא פשוט", אומר שניר.

     

    אולה שור מגלמת את אנטיגונה. זה תפקיד שקשה ללהק אותו?

     

    "אולה היתה הצעה של הקאמרי. לא הכרתי אותה לפני כן וכשההצעה עלתה, הלכתי לראות אותה ב'ביבר הזכוכית' וחשבתי שהיא שחקנית טובה וזמרת נפלאה. היא בחורה מוכשרת ויחסית לגילה יש לה טכניקה של שחקן בוגר. היא עוד לא הגיעה להזדככות שהתפקיד דורש, אבל היא תגיע. זה תפקיד שדורש דיאפזון רחב ותעצומות נפש מאד גדולים, חוזק נורא גדול, כוחנות מצד אחד ומצד שני רגישות אדירה. זה תפקיד שדורש בגרות משחקית ונשיות שקיימות בה. היא מאוד קרובה לשם".

     

    אנטיגונה הבעירה את דמיונם של רבים. אבל בארץ משום מה מפחדים לגעת במחזה, שעלה בגרסתו המקורית של סופוקלס שלוש פעמים בלבד בחיפה ובקאמרי.

     

    "זה נכון. למרות שבקאמרי, בחאן ובאנסמבל תיאטרון הרצליה העלו אותו בעיבוד של ז'אן אנואי. הסיבה שממעטים לגעת במחזה הזה, כמו בקלאסיקה יוונית אחרת, היא מפני שזה די מפחיד. גם בגלל השפה, גם בגלל הצורך במציאת פתרונות למקהלה. זה קשה. תוריד את המקהלה מהמחזה ותקבל טלנובלה. תשאיר אותה כמות שהיא ויתקבל משהו ארכאי. צריך לתרגם אותה למושגים מההווה, לעשות לה טרנספורמציה לימינו. יש הפקות שהעיפו את המקהלה ואחרות שהעלו 15 איש שמדברים יחד על הבמה. בדקתי כל מיני אפשרויות ובחרתי להפוך את המקהלה לזקני העם".

     


    שחקני "אנטיגונה". "זה מחזה פרימיטיבי באופן יחסי למחזאות המודרנית"

     

    המקהלה אצל שניר היא מעין מועצת חכמי העם, זקני השבט ונשיאי כבוד. בשעה שבדרך כלל מלהקים לתפקידי המקהלה שחקנים בראשית דרכם, אצלו היא מורכבת משחקנים ותיקים כמו יוסף כרמון, אהרון אלמוג, יוסי קאנץ, ואברהם סלקטר. "שחקנים לא אוהבים לשחק מקהלה, אבל כאן יש לה תפקיד מרכזי. להחליף מישהו מהם קשה בהרבה מלהחליף את קריאון או אפילו את אנטיגונה", הוא אומר, "המקהלה נמצאת מתחילת ההצגה ועד סופה על הבמה. הדינמיקה בין חברי המקהלה מתוזמרת, הם תופרים את העלילה. שלא לדבר על כך שכשיגאל נאור אומר לשחקן כמו כרמון שמעצם מעמדו הוא אוטוריטה 'שתוק, זקן טיפש', זה מכווץ את הבטן".

     

    למה בעצם בחרת לתזמר את המקהלה ולפרק אותה למספר דוברים?

     

    "זה לא מעניין לשמוע ארבעה אנשים מדלקמים. הייתי קיבוצניק וזה מזכיר לי מסכות. מקהלה בדרך כלל מזכירה לי מסכת והכי חששתי מזה. רציתי שהקהל ישמע את הקולות שלהם, שיבחינו בהבדלים ביניהם וברגעים שבהם הם מהווים דעת קהל. לפעמים הם מצדיקים את קריאון, לפעמים נרתעים ממנו, ברוב המקרים הם רוצים לפשר. הם עומדים בפני דילמה מוסרית גדולה שבה מצד אחד השליט בעל הכוח דורש לא להביא לקבורה אחד מבני עמם ומצד שני הרי זה עומד בניגוד מוחלט לחוקי השמים. בכל התרבויות מהפרימיטיביות ביותר ועד לתרבויות המערביות המתקדמות כביכול, קבורה היא טאבו שאסור לעבור עליו. לא רק שאתה קובר את אנשיך אלא גם את אויביך. תארי לעצמך מה יקרה אם נחליט לא לקבור את אנשי החיזבאללה ונשאיר אותם בשדה למאכל עופות השמים והחיות. כל מדינות ערב יצעדו ברגל לכלותנו. זה יהיה ג'יהאד המוני".

     

    העיבוד שלך לתרגום של שמעון בוזגלו כמעט ולא מקצץ בטקסט המקורי.

     

    "זה מחזה פרימיטיבי באופן יחסי למחזאות המודרנית. יש מונולוג ארוך מאוד של אנטיגונה, מונולוג של קריאון, מונולוג של בנו היימון ועוד מונולוג של קריאון. פירקתי את המונולוגים והצלבתי אותם, שילבתי אותם אחד בתוך השני ויצרתי דיאלוגים וקונפליקט. כמעט לא שיניתי את המילים. הורדתי מזמור יחיד והוספתי ממראי המקום בטקסט המקורי, אזכורים שמכניסים את הקהל לקונטקסט. הפכתי את הקינה של אנטיגונה לשיר בגלל המילים הנפלאות שהיא אומרת: 'כמו קיסוס נכרכתי בסלע'. אלה השינויים היחידים שהכנסתי".

     

    והשפה, הרי תרגמתם את המחזה מחדש.

     

    "יש שלושה תרגומים בעברית, כשהאחרונים שבהם הם של דיקמן ואהרון שבתאי, שתרגמו מיוונית, וכרמי שתרגם מאנגלית. רציתי שהשפה תהיה קליטה, לא נמוכה מדי אבל מובנת. את המזמורים שנכתבו בשפה יותר גבוהה, השארנו כמות שהם אבל בדיאלוגים השתמשנו בשפה מדוברת".

     

    דרמות גדולות לא עוסקות באנשים נורמליים

    זה בעצם מחזה סופר פוליטי.

     

    "נכון. אגב, זקני המקהלה יהיו עטורים באותות מלחמה. הם השתתפו כבר במלחמות, הם יודעים לאן זה מוביל. לא רציתי למקם את זה אצלנו או לדבר על המלחמה בלבנון. מי שצריך להבין יבין שהמחזה הזה מדבר על קיצוניות, והקיצוניים - בין אם זו אנטיגונה או קריאון - מובילים רק לאובדן, להרג וחורבן. אין דרך אחרת מלבד הפשרה. סופוקלס אומר שרק עם הזקנה יקנה אדם תבונה. הוא אומר שמילים גבוהות ויהירות, שמזוהות עם נעורים, פזיזות, אנשי צבא וראשי מדינות בתחילת דרכם, מביאות מכות גדולות. זה תקף גם להיסטוריה שלנו - תראי את רבין שרק בסוף ימיו הבין שהפשרה היא הדרך הנכונה או שרון, הלוחם מספר אחד, אבי ההתנחלויות, שהלך והתקרב לדרכו של רבין. אפילו בגין עשה שלום עם מצרים. ההבנה מגיעה בשלב מאוחר אחרי שאתה מכיר במחיר".

     

    אנטיגונה נתפשת כדמות הירואית, סמל להקרבה עצמית למען עקרונות נעלים אבל בסופו של יום היא ילדותית, עקשנית ויהירה כמו קריאון.

     

    "היא מתבגרת,.בין ילדות לבגרות, והיא עוברת שינויים משמעותיים כמו ניצני מיניות ופחדים גדולים. זו תקופה קשה שבה היא מחפשת מבוגר למרוד בו. אנטיגונה איבדה את אביה, אדיפוס, וזה סירס את תקופת ההתבגרות שלה ופתאום היא מצאה את קריאון למרוד בו. היא מצויה בסיטואציה דומה לזו של המלט וקלאודיוס, לכודה באנטגוניזם. קריאון הוא כביכול דמות האב, הוא שוביניסט והוא האדם המושלם להתנגח איתו".

     

    קריאון גם הוא לא נקי מכתמים.

     

    "נכון, אבל בניגוד לאנטיגונה, אחרי שהנביא מנבא לקריאון את מחיר ההתנגשות שיעלה לו בחיי בנו - הוא מוותר, הוא משתנה ומנסה להציל את אנטיגונה אבל מאחר את המועד. היא לא ויתרה. לכן בעיניי הטרגדיה שלו, האיש שלא בחר להקריב את עצמו ואת בנו אלא נהג בעקשנות, גדולה משל אנטיגונה שבחרה במוות. העונש שלו על יהירותו כבד יותר - הוא נשאר בחיים".

     

    בחירת המחזות שלך תמיד איכשהו נוגעת בחיבוטי נפש ובנשמות מיוסרות. למה לך ההתמודדויות עם הטרגדיות האלה, הייסורים האיומים האלה? מה עם סתם קומדיה קלילה?

     

    "בא לי לבכות, את מזכירה לי את אמא שלי. גם היא שאלה למה אני לא יכול לביים קומדיות, משהו שאנשים אוהבים ומאפשר קצת לשמוח. אני לא מרגיש שצער העולם על כתפיי, אני אדם מאוד אופטימי. זו בסך הכל הטרגדיה היוונית הראשונה שאני עושה. אז נכון שאני עוסק הרבה בצ'כוב וטורגנייב אבל זה בגלל שמורכבות תמיד הרבה יותר מעניינת. דרמות גדולות לא עוסקות באנשים נורמליים. בכל המחזות הגדולים מהמחזאות היוונית דרך שייקספיר ולורקה תמיד תמצאי דמויות קיצוניות ואליהן אני נמשך. יש אנשים שהולכים על פי התהום, כמו שלורקה אמר. האנשים האלה מעניינים ומסקרנים כי הם מסתכנים ואם הם מסתכנים, גם אני מסתכן. כשאני בא לעשות מחזה שכזה, כמו אנטיגונה, אני מפחד מההיבריס שלי, מפחד לא להיות מסוגל להסתכל על עצמי מבחוץ. הפחד הזה מפעיל אותי, ההתמודדות הזו מעוררת".

      

    מה עם החלום לביים את הטרילוגיה של אדיפוס?

     

    "הייתי מאד רוצה לביים את הטרילוגיה, זה מסקרן אותי, אבל אני חושב שזה מבהיל את הנהלת התיאטרון".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ז'ראר אלון
    נאור ושור. עקשנות ויוהרה
    צילום: ז'ראר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים