שיחת היום

ביום שלישי שעבר נחתתי מטיסת לילה באמסטרדם (קור כלבים. יקר. כריסמס). הפוך לחלוטין מטיסה קופצנית שמאיימת לסיים את חיי כמו בסרט "טיסה 93", נכנסתי למונית שתיקח אותי למיטה. "חוזר מניו יורק?", שאל הנהג המשועמם. "אמסטרדם", עניתי. "סמים, אה?", קרץ לי. "צ'יפס עם מיונז", עניתי בלקוניות. כשהבין סופית שאין לו פרטנר לברברת, החליט לשדל אותי עם נושא השיחה הכי חם במדינה: נינט.

"אז מה אתה אומר על מה שנינט אמרה?", שאל אותי. "מה נינט אמרה?", נגררתי בעל כורחי לשיחה. ואז הוא שלף את הכותרת האחורית של "ידיעות אחרונות". שחור על גבי כותרת כחולה זה היה שם: "נינט ויהודה שוקלים לעזוב את הארץ". במקביל פתחתי את הנייד, רק בשביל לקבל חמישים הודעות (אמא: "שמתי לך עיתון ליד הדלת של הבית"; קרובת משפחה 1: "בחדר האוכל של הקיבוץ כולם מדברים על הכתבה שלך עם נינט"; קרובת משפחה 2: "בבית האבות שאני עובדת כל הזקנים מדברים על הכותרת של העיתון"; נירית וייס, העורכת: "חזרת כבר? דבר איתי!").

ברגעים כאלה, כשכתבה שלך הופכת לשיחת היום, עומדות בפניך שתי אופציות: הראשונה - לקנות בקבוק שמפניה ולחכות לצ'ק בונוס מטריף מבעלי הבית של העיתון. השנייה - לרדת למחתרת כאילו היית סלמן רושדי ולשקול לעזוב את הארץ. בערך כמו נינט ויהודה, אבל אחרת. זאת היתה התחושה שלי באותו רגע. שמחה מהולה בחרדה על כך שהדברים יוצאים משליטה.

"אז היא בורחת, מה? ולחשוב שאשתי והילדות שלחו לה smsים", חזר נהג המונית לפעולה ורבלית. עכשיו לך תסביר בשבע בבוקר, אחרי לילה נטול שינה ויותר מדי הודעות מלחיצות בנייד, שהמילה "שוקלים" (כלומר - בוחנים, חושבים, מהרהרים) היא מילת מפתח מאוד רצינית בכל הסיפור, ושמאוד כדאי לו להתאמץ לקרוא את הכתבה ולא רק את הכותרת. אבל זה טבעה של התקשורת (וגם של בני האדם), כמו שאמרה נינט בכתבה עצמה, "לעשות כותרות".

כמה דקות אחרי זה החלטתי לסגור את הנייד, כי הטלפון צלצל בלי הפוגה. בדיוק אז נזכרתי בשיר של אריק איינשטיין, "אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי?". האמת היא שלרוב מעולה (אלא אם יש לי מרואיינת עייפה ורעבה כמו מיטל דוהן, שאני גם צריך לחלוב ממנה מידע במהלך הראיון וגם להכין לה ארוחת ערב).

כשכותרת שלך עושה גלים זה עניין של רגשות מעורבים, כי משהו תמיד יוצא מפרופורציות. אחרי הכל, אחד הדברים שיותר חשובים לי בכובע העיתונאי הוא להיות הכי נאמן למציאות. כבר זכיתי לא פעם לכבוד המפוקפק של לשבת בצד השני, להתראיין ואז לקרוא מישמש של תשובות, שיוצרות תשובות חדשות שממש לא התכוונתי אליהן. זה המניע שלי כעיתונאי: להיות מדויק, להיות אמין.

כשיצאתי מהדירה של נינט, לפני שבוע וחצי, אמרתי לה: "את סגורה על מה שאמרת? זה חומר נפיץ! הרי במקרה שלך מספיק שתגידי שאת שונאת חומוס, בשביל שארגון מגדלי החומוסים יחרים אותך". "סגורה, מאמי", היא אמרה. אפילו הצעתי לה (ולא בגלל שקוראים לה נינט טייב) שאקריא לה את תמלול הציטוטים היותר רגישים בכתבה. בשביל הדיוק. היא סירבה. כן, היא ידעה מה היא אומרת.

בשלישי שעבר, יום לפני פרסום "פנאי פלוס", הגיעה הכותרת שיצאה מתוך הטקסט שהעברנו לעיתון האב שלנו, "ידיעות אחרונות" (כן, חייבים להודות, כדי לקדם את הדאבל שערים שלנו). התוצאה: אייטם ענק בשער האחורי. אחר כך באו הפולו־אפים בתקשורת (כל תוכנית רדיו אפשרית, אינטרנט ואתר אחד שעיוות והוסיף שיודנינט עומדים להתמסד בארצות הברית), והסתיימו מאוחר בלילה בערוץ 10, עם צפירת ההרגעה ב"מהיום למחר" ואזכור במונולוג המצחיק של ליאור שליין ("היא עוזבת את הארץ... וחוזרת לקריית גת"). בין לבין נשלחה ההכחשה מהליקון, חברת התקליטים של נינט, שלא היה ולא נברא וש"נינט משתתפת ב'השיר שלנו 4', והיא בדיוק מתחילה סיבוב הופעות, ובקרוב צפויים לה צילומי דרמה איכותית" (רועי בר מוסר: סליחה? ומה זה אומר על "השיר שלנו"? שזה חרא?), ואז נגמרה לי הבטרייה. תודה לאל, כמו שאומרת נינט.

אז לא, המזוודות של נינט עדיין לא ארוזות, כמו שגם יהודה חזר והרגיע. היא פה, כנראה, בשביל להישאר בתודעה הרבה זמן (קראו את הביקורת המתעלפת של הדס בשן על ההופעה, עמ' 23 בגיליון "פנאי פלוס" החדש). וכן, היא כן אמרה את הדברים האלה שהיא ש־ו־ק־ל־ת ומ־פ־נ־ט־ז־ת וח־ו־ש־ב־ת ור־ו־צ־ה לנסוע לחו"ל וגם לגור שם תקופה. ואתם יודעים מה, כשזה יקרה, ואני כל כך מאחל לה שזה יקרה, תזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה.

יובל אברמוביץ'

כתב ראשי