ככה הולכים, בלי להסביר, בלי כלום?
"אז אני לא מעניינת אותו יותר", הדהדה המחשבה המכאיבה, "תהי רציונאלית, דפדפי אותו". כאילו שאפשר לומר כזה דבר ללב שדורש קלוז'ר. מה כבר ביקשתי, רק סיום כזה מר מתקתק למה שהיה, כדי שיישאר בעבר, לא יצוף להפתיע אותי מידי פעם לפני השינה, ואפילו, רחמנא ליצלן, גם בהקיץ. זמן נעילה
מעולם לא החשבתי עצמי כאחת שאוהבת לדבר על זה, מה ש"זה" לא יהיה. כייצור תבוני אני אפילו מסוגלת להבין שהבחור לא מעוניין יותר, אבל עם כל הכבוד לתבונה, ויש כבוד, קצת כואב לגלות לפתע פתאום, שבסך הכל היית סתם עוד איזה סטוץ.
"אז אני לא מעניינת אותו יותר", הדהדה המחשבה המכאיבה בראשי, "תהי רציונאלית, דפדפי אותו".
כן בטח, כאילו שאפשר לומר כזה דבר ללב שדורש קלוז'ר. ובעצם, מה כבר ביקשתי, רק סיום כזה מר מתקתק למה שהיה, כדי שיישאר בעבר, כדי שלא יצוף להפתיע אותי מידי פעם בפעם לפני השינה, ואפילו, אם להיות לגמרי כנה, אז מידי פעם בפעם גם בהקיץ, רחמנא ליצלן. ובעיקר אולי, כדי שאני אוכל לא לשנוא אותו יותר. לא אוהבת לשנוא, אומרים שלהישאר נקייה זה יותר מקובל היום.
לפני כמה חודשים הכל היה נפלא, התחלתי לחייך בלי סיבה, והבחור אמר שאני גורמת לו הנאה. אבל, ביחסים כמו ביחסים, ביום בהיר אחד, שלמען האמת נראה לי מאוד מעונן, הבחור החליט שדי לו, הוא לא אוהב יותר, לא רוצה יותר, בעצם רוצה הרבה יותר, ולא ממני. לא מפתיע, ואפילו סביל, יכול להיות מובן, אבל לתבונה, כאמור, אין כל רלוונטיות במשוואה הלא רציונאלית שלי. אני רוצה שתאמר לי שאתה לא אוהב אותי, שלא אהבת, ושגם לא תוכל לאהוב. אני רוצה, במזוכיזם כמו במזוכיזם, מעדיפה לסובב את הסכין עד הסוף.
אבל הוא שותק, ולא ממש מחזיר טלפונים, ואפילו לא סמס, ואת לא רוצה להטריד, ומפחדת לומר לו - חשבתי עליך. כי הוא לא חשב עליך חזרה, ואבוי לכבוד שנמעך, לרמיסת העצמי. אבל אם כבר מזוכיזם, גם הרמיסה כבר פחות מטרידה אותך. מידי פעם בפעם עולה בליבך סיבה מדוע להתקשר אליו דווקא עכשיו, ובאיזו תואנה.
התואנה המושלמת לסמס קצר, אולי גם לטלפון: יומולדת
מתישהו ברצף הזמן שבין ההתאיידות לעתיד שבו את חיה באושר ועושר (נניח איתו), ואם טרם נתת ליבך לאחר, מגיעה ברוב הדרה התואנה המושלמת לסמס קצר, אולי גם לטלפון אם את באמת אמיצה, או ממש מזוכיסטית. קוראים לה - היומולדת שלו. אם להיות לגמרי כנה, ולהוריד עוד שכבת הגנה, תודי שהתכוננת אליה כבר חודש, היא היתה סוג של עוגן, במוחך עברו גם עברו מילים על גבי מילים, ברגעים ממוזלים הן אפילו התחברו למשפטים, כאלה עם היגיון ופשר, משהו בסגנון - "מזל טוב, גבר".
חודש שלם את מתכוננת, אז איך זה שכשמגיע היום הגדול את נשארת מבולבלת, חסרת אונים, בוהה במכשיר המצייץ מידי פעם ועוד פעם, אולי משם תבוא הישועה. ואז גם מחפשת רמזים בענייני דיומא, אם מצאת שקל ברחוב, למשל, את בת מזל, זה סימן נפלא. וקוראת הורוסקופ, ממש מציצה לרגע, אולי גם פותחת בטארוט, טוב נו, בשני אתרי אינטרנט לפחות, ומקווה לקבל משפט כמו "זהו יום מלא חיים ואור, שמתאים לכם מאוד להיות בו ביצועיסטים". את מאמצת ומתבלת באמירה בסגנון חופשי של "פתאטיות זה רק בראש".
זהו, היום הגדול הגיע, לא התקשרתי וגם לא סמסתי. "אני לא מעניינת אותו יותר", שרתי בליבי, בלחן עממי של ברברה סטרייסנד. ואז השמש ירדה, ועם חצות הליל החמצתי את ההזדמנות עם התירוץ המושלם, לאחל לו מזל טוב, להגיד שאני עדיין חושבת עליו לפעמים, לא לגלות שלפעמים זה בעצם לעיתים מאוד תכופות, לנסות לגלות אם הוא חושב בחזרה, ולהבין שלא.
בסופו של יום הוצפתי גאווה. אם עברתי את זה, פרעה קטן עליי, אם להיות קטנונית - אז כמעט כמו הקטן שהיה לו, כמובן.
האימייל של ללי
לפנייה לכתב/ת 
