ראש חץ במלחמת עולם

יש הרבה יוהרה בטענה שרק כשלי צה"ל והדרג המדיני מנעו הכרעה ישראלית במלחמת לבנון השנייה. טענה זו מתעלמת מהישגיו הרבים והלא-מקריים של חיזבאללה בשדה הקרב ובשיגור הרקטות לעורף. הסיוע שהושיטו לו איראן וסוריה לפני המלחמה ובמהלכה חיזק אמנם מאוד את כושר עמידתו, אבל את הישגיו העיקריים קצר הארגון השיעי הודות לאופן המתוחכם והיצירתי שבו יישם את עקרונות ה"מוקאוומה".

האסטרטגיה הזו אינה ייחודית לחיזבאללה. היא משמשת את גורמי האיסלאם הרדיקלי בכל זירה בה הם פועלים כיום: בעיראק, באפגניסטן, בסומליה, בצ'צ'ניה, בסרי-לנקה ועוד. שורשיה נעוצים בהכרה, שלצבאות הסדירים במדינות המוסלמיות אין סיכוי לנצח בהתמודדות עם הצבאות המודרניים של המערב ושל רוסיה. ההוכחה האחרונה לכך התקבלה בעיראק של סדאם, שנכבשה בתוך שבועות. מנגד עמדה הדוגמה האפגאנית: המוג'הידין, חדורי מוטיבציה ולהט דתי-איסלאמי, הביסו במלחמת גרילה וטרור ממושכת את הצבא האדום, למרות עדיפותו המספרית ונשקו האיכותי. הם סימנו את הכיוון שבו הלכו קבוצות אחרות של האיסלאם הרדיקלי באסיה ובאפריקה.

את העיצוב והליטוש הסופי העניקו המורדים הסונים בעיראק ואנשי "משמרות המהפכה" באיראן. הם שקראו ל"מוקאוומה" (התנגדות) בשם ופיתחו אותה לכלל אסטרטגיה מגובשת, שתכליתה לאפשר ללוחמי הג'יהאד באשר הם להשיג ארבעה יעדים:

• סילוק הזרים הלא-מוסלמים משטחים שנחשבים לרכוש איסלאמי על פי המסורת;
• הקמתה של מדינת הלכה (שריעה) במדינות המוסלמיות שמשטריהן חילוניים;
• מניעת חדירה של תרבות המערב המתירנית והמשחיתה לחברות האיסלאמיות;
• הפגנת עליונותו הפיזית, הרוחנית והתרבותית של האיסלאם על פני הדתות והתרבויות האחרות.
  

ה"מוקאוומה" היא למעשה לוחמת התשה מתוחכמת וגמישה, המשלבת לוחמת גרילה עם פעולות טרור ועושה שימוש סלקטיבי בטכנולוגיות צבאיות מודרניות ובשיטות ארגון של צבא סדיר. את יעדיה האסטרטגיים היא משיגה בלחימה ביישום של ארבעה עקרונות עיקריים:

• הקזת דם והתשה פסיכולוגית ממושכת של החברה החילונית והדמוקרטית, תוך ניצול רגישותה לאבידות בנפש מחד, ומאידך - נכונותם להקרבה והמוטיבציה של לוחמי הג'יהאד הנובעים ממניעים דתיים;
• שימוש התקפי בכלי-נשק ואמצעי לחימה פשוטים להפעלה וזמינים בכמויות גדולות בזירת הלחימה, בעיקר רקטות ארטילריות, טילי נ"ט ומטעני חבלה מתוחכמים, שלצבאות הסדירים אין אמצעי התגוננות יעילים נגדם;
• הימנעות וחמיקה מהתמודדות ישירה עם יכולות האש, עם כושר התמרון ועם אמצעי איסוף המודיעין העדיפים של הצבא הסדיר, המנסה לגונן על החברה הדמוקרטית המותקפת. לצורך זה נעשה שימוש במנהרות, מערות, בונקרים תת-קרקעיים, אמצעי תקשורת ושיטות הסוואה מתוחכמים ופשוטים;
• "קשירת ידי הצבא" המתמודד עם ה"מוקאוומה" באמצעות ניהול הלחימה מתוך ובתוך אוכלוסיה אזרחית לא-לוחמת. למעשה, באמצעות מערכת תעמולה ותקשורת מתוזמרת היטב, שוללת ההתנגדות את הלגיטימציה הבינלאומית והמוסרית לחלק ניכר מהמבצעים והאמצעים, שהצבא הסדיר יכול ורוצה להפעיל נגדה.
  

בצל המטרייה האיראנית

צה"ל יודע לטפל היטב בחלק קטן ממרכיביה של אסטרטגיה זו, ויכול לסכל חלקית מרכיבים אחרים. אבל מענה כולל לאסטרטגיית ה"מוקאוומה", אין לו עדיין. לכן, גם כשתיכתב האות האחרונה בתחקירי מלחמת לבנון, אחרון הראשים ייערף והלקחים יופקו וייושמו - נמשיך לספוג מעת לעת מכות צבאיות כואבות ומשפילות מידי גורמים איסלאמיים פונדמנטליסטיים. אפילו סוריה, המתקנאת בהישגי חיזבאללה בלבנון, שוקלת לאמץ את אסטרטגיית ההתנגדות. זו מאפשרת לה - להערכת גורמים "ניציים" בדמשק - להתמודד עם יתרונה של ישראל בלוחמה אווירית ובמערכות נשק יבשתיות מודרניות.

כאמור, ה"מוקאוומה" אינה רק בעייתה

 של ישראל. גם הכוחות האמריקניים בעיראק, חיילי נאט"ו באפגניסטן והצבא הרוסי בצ'צ'ניה אינם מצליחים להתמודד עמה ביעילות. הבעיה עוד תחמיר פי כמה, אם וכאשר תשיג איראן אופציה גרעינית צבאית ויכולת לשגר חימוש גרעיני באמצעות טיליה הבליסטיים. בחסות המטרייה הגרעינית האיראנית יוגבל עוד יותר מרחב התמרון של המערב וישראל להילחם במוקאוומה, וזו תתיש את המערב ואת המשטרים הערביים החילוניים המתונים, עד שייכנעו.

אבל זו אינה גזירה משמיים. כמו לכל אסטרטגיה או טקטיקה צבאית, גם למוקאוומה יש מענה. אם רק יכירו מדינות המערב וישראל בצורך לטפל בסימפטומים של התופעה ובשורשיה באופן כולל ויסודי, אפשר שיימצא המענה הזה בתוך שנתיים-שלוש. המאמצים צריכים להתנהל בשלושה ערוצים:

• הערוץ הטכנולוגי, שבו יפותחו וייושמו אמצעים ליירוט רקטות קצרות-טווח ואמצעי מיגון לרכב קרבי מפני טילי נ"ט ומטענים;
• שיטות איסוף מודיעין ולחימה, שיאפשרו לאתר ולבודד את לוחמי המוקאוומה מהאוכלוסייה האזרחית הלא-לוחמת ולפגוע בהם נקודתית;
• פעילות דיפלומטית, סנקציות וכאמצעי אחרון - פעולה צבאית, כדי למנוע העברת סיוע צבאי וכספי לקבוצות המוקאוומה מהמדינות התומכות בה.
  

ישראל יכולה להוביל את המאמץ הזה. יש לה הניסיון הצבאי, המשאבים המדעיים והקשרים הבינלאומיים, המאפשרים לה להרים תרומה מכרעת להתמודדות עם המוקאוומה. היא גם צריכה להוביל, מפני שבטווח הארוך - המוקאוומה מהווה איום קיומי על ביטחון אזרחיה.