המילה "בעל" מפחידה אותו, אולי היפנוזה תעזור
בועז ונעמי יחד כבר שנתיים וחצי, גרים בבית יפה. הוא אוהב אותה, היא בחורה טובה, אבל הוא מחכה, אלוהים יודע למה. כשהוא הלך למהפנט, היא חששה שזה יהיה כמו לחפש מחט בערימה של שחת - המחט שהשאירה לו שריטה בלב
דפיקה בדלת מקפיצה את נעמי. המזכירה הצעירה מתנצלת שהבהילה אותה, אבל הגיע משהו בשבילה. נעמי שואלת איפה החבילה, והמזכירה מחייכת ואומרת שהיא חושבת שנעמי תרצה לקבל אותה בעצמה. נעמי לא מרוכזת, עדיין חושבת על חוד המחט, הולכת לדלפק הקבלה אחרי הצעירה, ושם רואה זר פרחים. את השליח היא לא רואה מיד, כי הזר ענקי. הפרחים מסודרים בצייתנות, אף אחד לא נדחף על השני. נעמי לא יודעת את שמות רבים מהם, אבל זה לא מונע ממנה להתאהב בהם במבט ראשון, הם מדיפים תחושת עליצות.
היא חוטפת את המעטפה, קורעת אותה ושולפת את הכרטיס. בועז ביקש שתלך לחלון של חדר הישיבות. השליח והמזכירה מביטים בה. היא מחייכת במבוכה, מבקשת מהשליח שימתין והולכת אל חדר הישיבות. יש בחדר פגישה של אנשי שיווק בחליפות. היא נבוכה, חזה המכופתר מסתיר את ליבה המפרפר. היא ממלמלת שהיא רק צריכה לראות משהו, הם מביטים בה מופתעים כשהיא עוקפת את השולחן הארוך, ניגשת לחלון ומשקיפה על הרחוב מהקומה השביעית. למטה, כמו שחשבה, עומד בועז. בידיו, כמו שלא העזה לקוות, יש בריסטול, ועליו, כמו שלא הפסיקה לצפות מעולם, מתנוססת כתובת בטוש ירוק: "רוצה להתחתן איתי?"
היא יוצאת מהחדר רועדת מהתרגשות. בדרך למעלית היא חושבת על המחט שהמהפנט המדהים מצא כבר בטיפול הראשון בתוך העבר הארוך והמפותל של אהוב ליבה. לא ייאמן, זה נס. המהפנט אמר לבועז אתמול שזה יכול לקחת 20 פגישות עד שיעלו על הבעיה. היא מנסה לדמיין מה היתה אומרת למהפנט אילו היתה פוסעת עכשיו לחדרו עם מתנה קטנה. ומה עם בועז? גם לו היא חייבת כמה מילים והתנצלויות. היא הרי לא התלהבה מהרעיון של המהפנט, שבועות היא מנסה לדחוף אותו לפסיכולוג.
במעלית נעמי קצת נרגעת, מחייכת למנהלת החברה שיורדת איתה ונותנת לעצמה בפעם הראשונה מאז ראתה את הבריסטול להשתכשך בגל הפתאומי ששטף אותה. היא הולכת להתחתן עם בועז. לשנייה הידיעה הזו כמעט מפרקת אותה מהתרגשות, אבל היא מתעשתת, מניחה את כפות ידיה על פיה ועוצמת עיניים. כשהיא פוקחת אותן, היא רואה את גבה של המנהלת. היא יוצאת החוצה אחריה, אל הלובי עם השומר המנומס, דלת הזכוכית שנפתחת אל הרחוב, גל הקור. בית הקפה מולה, היא פונה שמאלה, הוא עומד שם עם הבריסטול והיא קופצת עליו.
מעולם לא דיבר איתה בכזה ביטחון
במונית היא מנסה לעקוב אחרי בועז אבל לא מצליחה. הוא מדבר בקצב מסחרר, מעולם לא דיבר איתה בכזה ביטחון, הוא לא רוצה לחכות, זה יקרה היום, זה חייב להיות היום. נעמי מקשיבה לו, וברקע נזכרת בשנה האחרונה, איך בתחילה הרמזים שלה היו דקים ואיך הפכו לעבים, עד שהעבים נשברו וטפטפו בלילה על הכרית שלה. עכשיו הוא מתלהב והיא מנסה לאחוז בידו ולרוץ בקצב שלו, מה זה חשוב מה היה, היא אוהבת אותו ועכשיו הוא רוצה. היא שומעת אותו מדבר עם אמא שלו, מבקש שתעזור לו למצוא רב. הוא מושיט לה את הטלפון, ואמא של בועז מברכת ומנשקת אותה בהתרגשות, כמעט בהיסטריה. נעמי ממלמלת לה תודה וכשהיא מחזירה את הטלפון לבועז היא מנסה לנחש אם המהפנט מצא את הסיכה על חולצתה של אמו הדומיננטית של בועז. היא אשה חמה, אבל מתמרנת את כל המשפחה, ולך תדע מה שמע או ראה בועז בילדותו שגרם לו לפחד כך מנישואים. בועז מבקש מנעמי שתתקשר להוריה ותאמר להם שהחתונה בשבע בערב. אמא שלו כבר תדאג לרב ולמקום. זה נראה לה כמו חלום, נעמי לא בטוחה שהיא מנצלת את מלוא האושר מהרגעים האלו, קצת כמו אחרי הצום ביום כיפור, שכעבור דקה הרעב כבר נראה רגיל.
הם יורדים מהמונית בצפון העיר. עד עכשיו היא אפילו לא שאלה את בועז לאן הם נוסעים, והנה הוא פותח לה את הדלת, כולו חיוך כמו חתן, מצביע על החנויות מסביב ומכריז שצריך לבחור שמלת כלה. הם חוצים את הכביש לכיוון החנות הראשונה, כשבסוף מעבר החצייה הוא אומר שצריך למהר כי חייבים לרוץ לקנות טבעות, ופתאום נעמי מתחילה לצחוק. בועז שואל מה קרה, אבל היא לא מסוגלת לענות, אוחזת בבטנה וצוחקת על המהפך שעבר החבר שלה, בעתיד בעלה, כשפעם המילה "בעל" היתה גורמת לו עור ברווז, ואם היתה נזרקת שם גם "חתונה", או חס ושלום צירוף מילים כמו "שמלת כלה", הוא לבטח היה נופל למשכב. אבל עכשיו הוא מחייך, הוא רוצה חתונה, הוא רוצה עכשיו, כעת, היום. הסיכה נמצאה, ותיכף תיקנה טבעת.
בחנות התכשיטים היא כמעט שוב מתפרקת מהתרגשות אחרי שהמוכר שואל כמה קראט ובועז עונה לו: "מה שאשתי תבחר", לא הנדיבות היא שגרמה לה להחסיר פעימה, אלא השימוש הראשוני במילה "אשתי", והחינניות הקלילה בה אמר לה לאחר מכן שהוא רק מתאמן לקראת הרגע בו יוכל להכניס את המילה ללקסיקון.
הבוקר שלפני
"במה אני יכול לעזור?"
"כבר שבועות אני מנסה לשכנע אותו לבוא אליך. החברה שלו רצתה שילך לפסיכולוג".
"בדרך כלל אני עובד במשולב עם פסיכולוג", הסביר המהפנט, "אני לא פותר בעיות, אני רק מציף אותן".
לא היתה לה סבלנות: "אין צורך להציף, אני אגיד לך בדיוק מה הבעיה - הוא לא רוצה להתחתן. שנתיים וחצי הם יחד, גרים בבית יפה, הוא אוהב אותה, היא בחורה טובה, אבל הוא מחכה. רק אלוהים יודע למה".
"אני לא בטוח שאני יכול לעזור במקרה כזה", אמר המהפנט, "אני אמנם יכול לנסות לקחת אותו לעבר למצוא מה קרה שם שגורם לו היום להתנהג ככה..."
"לא תמצא כלום בעבר", קטעה אותו. "היתה לו ילדות מאושרת, צופים, קארטה, כדורגל. אם תיקח אותו 20 פגישות לעבר הוא בטח ייהנה, כי הוא אוהב נוסטלגיה, אבל לא תגלה דבר. חבל על הזמן".
עכשיו היה תורו של המהפנט לאבד את הסבלנות: "אז מה את רוצה? למה את פה?"
היא לקחה נשימה עמוקה. הגיע הרגע. פתחה את התיק שלה ושלפה משם נייר עיתון שהגישה למהפנט. "זו כתבה שקראתי לפני כמה חודשים. הם מספרים שניתן באמצעות היפנוזה להנחות אנשים לעשות כרצון המהפנט למשך תקופת זמן קצרה".
הוא שמע אותה, סקר בעיניו במהירות את הכתבה ואז חייך, "את רוצה שאני אהפנט את הבן שלך שיתחתן עם החברה שלו?"
היא נלחצה קמעה מחיוכו, אך מהרה לאסוף את עשתונותיה. "כן, זה הכי טוב בשבילו. למה לא?"
"קודם כל, אני לא יכול להפנט אותו לעשות דבר בניגוד לרצונו, זה לא יעבוד".
"זה לא בניגוד לרצונו", קטעה אותו,"הוא אוהב אותה, ובפנים הוא רוצה להתחתן. זה רק פחד, תאמין לי, אני מכירה את הבן שלי, הוא בחור טוב, רק פחדן".
המהפנט המשיך להתנגד: "זה גם לא יעבוד ליותר מכמה שעות. בבוקר הוא כבר ישתחרר מההפנוט, והם אפילו לא יספיקו לסגור אולם".
"אתה תהפנט אותו שיתחתן לפני סוף היום, ואני כבר אדאג לאולם".
עכשיו הוא צחק, התחיל להשתעשע ברעיון, עדיין כקוריוז: "ואם בבוקר אחרי החתונה הוא ירצה להתגרש?"
"הוא לא יתגרש", ענתה בהחלטיות, "אמרתי לך, הוא ילד טוב. הוא יישא בתוצאות. הוא הרי אוהב אותה בסך הכל".
המהפנט חייך, הסתובב על כסאו והביט על הקירות, אולי רצה לוודא שהוא לא בתוכנית של מצלמה נסתרת. "אני לא יכול לעשות דבר כזה, גברת. אני מצטער, יש כאן בעיה של אתיקה".
אמא של בועז הכניסה את ידה לתיק. "לפקודת מי אני רושמת את הצ'ק?"
הבוקר שאחרי
התעוררתי בתחושת הנפלאות העמוקה ביותר שחשתי בחיי. הנעימוּת עטפה אותי מהבטן, צפתי בעונג פלאי, ומתוך חרך פצפון שפתחתי לעולם ראיתי את שערותיה של נעמי פזורות על הכרית הלבנה. כל כך אהבתי אותה. המיטה היתה רכה ושקעתי בה כבערסל.
בנשימה איטית מילאתי את ראותי אוויר, ואז חשתי כבדות פתאומית. עצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין כל איבר בגופי, כדי להבין את מקור הכבדות. הרמתי את הרגל ונתתי לה ליפול, כמו בשיעור יוגה, ואחריה עברתי איבר אחר איבר, עד שהגעתי לידי השמאלית. באותה מאית שנייה שידי נפלה, צנחה עליי השתלשלות יום האתמול.
פקחתי את העין בבהלה וראיתי את המשקולת. היא היתה כסופה, עגולה, נקייה, זהרה באור הבוקר. הרגשתי שמבפנים היא לא חלקה, שלפתי אותה מהאצבע וקרבתי אותה לעיניי. כשקראתי נזכרתי באותו הרגע בחנות התכשיטים בו בחרתי לחרוט בחלקה הפנימי מילים של נצח באנגלית: "Together Forever".
קמתי מהמיטה הענקית ששכרנו במלון מול הים, הלכתי ערום למקלחת, נעמדתי מול הטמבל שהביט עליי מהמראה וללא קול, כדי לא להעיר את אהובתי, צעקתי לו: "What the Fuck?"
