נמאס לי שכולם מחפשים רק ברבורים
אחד הסיפורים השנואים עלי הוא "הברווזון המכוער". הברווזון עובר דחייה אחר דחייה בשל חיצוניותו השונה. הקורא לומד להזדהות עם הכאב של הברווזון המבקש חיבה וקירבה, ומנגד - לסלוד מהאופן בו החברה שופטת את השונה. ובסוף? הברווזון הופך לברבור צחור ומדהים. הוא כעת יצור יפה - אפשר להתחיל לאהוב אותו. ומה עם היופי הפנימי? טור פרידה
אבל בואו לא נהיה צבועים. אין דבר כזה שכולם אוהבים אותך, או אפילו מחבבים אותך, במקרה הטוב. אדם נאלץ מידי יום ביומו להתחרות עם אנשים אחרים, בין אם זה בעבודה, במציאת זוגיות, או אפילו בלהשיג חניה במרחק שלא עולה על 20 דקות מהמקום אליו אתה צריך להגיע. מה קורה לאלה שלא מוכנים להתחרות? שמעדיפים לוותר על מקום חניה ולהסתובב עוד עשר דקות מאשר לריב, שמאמינים שעבודת צוות מביאה תוצאות טובות יותר מאשר תקיעת סכינים, שחושבים שטוב ליבם הוא מדד טוב בהרבה מאשר אם הם עוברים את המטר שמונים, או יש להם ב.מ.וו נוצצת? הם טועים. זה לא מעניין אף אחד בימינו. כבר לא מגיעים בכלל לשלב בו מתחילים להעריך את הכנות או את יכולותיו של הביישן, מפני שאף אחד לא רואה אותן.
אם יש דבר שלא מאכזב זה לשפוט אנשים לפי טוב הלב
אני מסרב להיכנע. אם יש דבר אחד שלמדתי בחיי ואינו מאכזב אותי לעולם זה לשפוט אנשים בהתאם לגודל ליבם. זה המסר שאני מתעקש להבין ולהפנים. אמי אמרה לי פעם: "במי שלא תבחר, דאג שיהיה לה לב טוב". ולמרות שאנחנו מסכימים על מעט מאוד דברים לפעמים, זו אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי אי פעם. אין כמות קונסילר, שרירים או פוטושופ בעולם שיכולה לטשטש את האמת על ליבו של אדם, שכן ליבו של אדם ניכר דווקא ברגעים הקשים ובמאמץ, כשקשה ואתה אובד עצות וחסר אמונה אפילו בעצמך. כשמישהו מקריב משהו עבור אושרך רק על מנת לעזור, ללא כוונה לקבל. וההכרה הפשוטה שהיית עושה זאת עבורו/ה. מתי בפעם האחרונה מישהו מכם חיפש אדם כזה כשישבתם בבר, או סיננתם מועמדים באתר היכרויות? אתם לא, כי אני מכיר הרבה מדי ביישנים וביישניות עם לב ענק אבל עם דפיקות שונות בפרונט, או בראש, שהם לבד. תעשו את החשבון כמוהם. לבד.
אולי בגלל זה אני מסתבך כל כך בלמצוא לי מישהי ולסגור את הבסטה. אני פוגש בחורות לפי קילו, ולא חסרות כאלה שמביעות בי עניין. רק שבכולן אני מזהה את אותה התופעה, לכל אחת יש סיבה אחרת שבגללה היא מעונינת בי. בגלל שיש לי עיניים כחולות (באו בתור סט עם הפרצוף), כי אני כותב ב-ynet סיפורים רומנטיים מתקתקים (ולא, לא יצאו לי זיונים מזה), או כי אני מסוג הבנים שנורא נוח להחזיק בתור קולב ולספר לחברות שאני שופוני חמודי מתוקי כזה. מועטים ביותר המקרים שאני פוגש מישהי שמתאהבת בי כי היא מסוגלת לראות את כל הטוב שבי בפנים, שמסוגלת להתמודד ולהכיל את הרצון שלי לתת, ויותר מהכל – רוצה במידה שווה לתת בחזרה. לא כדי שנהיה שווים במה שאנחנו נותנים ומקבלים, אלא כדי שנהיה שלמים עם זה.
זה הטור האחרון שלי. חשבתי לסיים במשהו קיטשי עם המון מטאפורות שישאיר אתכם עם תחושת "אההה" כשתסיימו לקרוא אותו (חוץ מאלה שישמחו שנפטרו מטרחן כמוני, כמובן). אבל במקום זה אנסה להעביר באופן ישיר בפעם אחת את המסר של כל סיפוריי:
חפשו את האנשים הטובים, תתרשמו מהדברים הנכונים. הבחורה "המשעממת" שבאה לטפל בך כשהיית חולה מרשימה הרבה יותר מהציצים של העובדת החדשה, והבחור השלומיאלי עם הטעם הנורא בבגדים שרץ להביא לך גלידה באמצע הלילה יכול להעניק לך כל כך יותר מה"מקרר" שבגללו את בוכה כעת. זכרו, טוב לב הוא כמו מכ"ם - רק מי שמפגין טוב לב יידע באמת לזהות אותו אצל אחרים.
תודה לכל מי שהחליט לבזבז את זמן מקום העבודה שלו על קריאת סיפוריי. הגיע זמני לחזור לפינה החשוכה יותר של המסיבה ולהביט בגברים ובנשים על רחבת הריקודים, בוחנים אחד את השני, מחפשים ברבורים. אני? קצתי בברבורים ובשכמותם. אולי במקרה הזה אני סובל מתסמונת של אדם שאינו רוצה להשתייך למקום שמקבל אותו, כמו שהדס תיארה באחד מטוריה, או שפשוט גם אני צריך ללמוד לחפש אחרת. נראה לי שפשוט אחכה פה בצד בסבלנות לראות מי נשארה בסוף לעזור לסדר אחרי כולם, כי אכפת לה.
אני יועד ואני ביישן, שלום.
