סיפורי אל איי

להבדיל ממיטל דוהן, שבילתה על השער שלנו בשבוע שעבר ושמרה על פאסון של "ביג דיל, אז עשיתי תפקיד בהוליווד", מיכל ינאי דווקא מאוד מתלהבת מהקריירה שלה מעבר לים. מתלהבת במובן החיובי של המילה. אחרי הכל, ברזומה שלה כבר הצטברו שישה סרטים זרים שנעשו בשקט בשקט. חמש שנים חלפו מאז עזבה את ערוץ הילדים, ונראה שסוף סוף מצאה מקום שבו היא יכולה לפתוח דף חדש, לבן ונקי.  

פותחת דף חדש. ינאי בצילומים לשער "פנאי פלוס" (אורלי דיין)

בגיל 34 ואחרי 25 (!) שנות קריירה (הופעת הבכורה היתה בגיל שמונה בהצגת הילדים "גוליבר בארץ הגמדים"), היא הגיעה לארץ קסומה שבה היא לא מלכת הילדים, ההיא מפרשת קלטות הווידאו הפרובוקטיביות שנגנזו, ואפילו לא גרושתו הטרייה של עופר רסלס. היא אומנם היתה צריכה להרחיק בשביל זה עד לצד השני של הגלובוס, ללוס אנג'לס, אבל שם באמת לאף אחד לא אכפת מה כתבו עליה בחמש השנים האחרונות ב"פנאי פלוס". שם היא "רק" השחקנית "מיהל ינהי".

כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים היא מלאת התלהבות כשהיא מספרת על החוויות שצברה שם. נרגשת מהדאחקות שהעבירה עם אל פצ'ינו, צוחקת מהסצינה שצילמה בסרט מדע בדיוני, שבה יצור מימי עצום ממדים טורף אותה, וממש לא מפריע לה שבסרט "כשניטשה בכה" הסתובבה עם פאה ג'ינג'ית־ורודה על הראש שמזכירה סקוטש לניקוי כלים. כזאת היא מיכל ינאי מודל 2007. מתלהבת ומשוחררת. בעיקר משוחררת מכל מה ומי שכבל אותה בעבר.

תגידי, לאן נעלמת?

"נעלמתי?".

נטשת למשך כשנה וחצי קריירה משגשגת, משפחה וחברים ונעלמת אל הלא נודע.

"מבחינתי לא נעלמתי, אלא נסעתי לעשות סדר בדברים. נסעתי ללוס אנג'לס מכל הסיבות הנכונות והלא נכונות. אבל כמו שמתברר בדרך כלל, ורק בדיעבד, המסע המזורז אל הלא נודע עשה לי רק טוב. הסיבה הראשונה לנסיעה שלי היתה פרקטית. התחתנתי עם עופר וחיינו על הקו, מה שהוביל למפגש עם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. נסעתי בין השאר כי רציתי שינוי. הרגשתי שהפפראצי וכתבי הרכילות מעיקים עליי ושאני צריכה אוורור".

וזה היה שווה את זה?

"התוצאה של הנסיעה היתה, ויסלחו לי הבזים לשמאלץ, מסע מזורז אל הנפש פנימה. הנישואין שלי הסתיימו בקול תרועה והנפש שלי דרשה מנוחה משנים של עבודה אינטנסיבית ועומס אמוציות מטורף. אפשר לומר שבפעם הראשונה בחיים שלי הסכמתי להקשיב לעצמי. נחתי, ביליתי, העזתי ובעיקר ערכתי היכרות מחודשת עם הרצונות שלי. בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי העזתי להיות ספונטנית. לא היה לי לוח זמנים מתוכנן וצפוף, לא היו צלמים מתחת לבית, לא היה קהל. היה רק אותי".

לא היה קצת מפחיד להישאב באמצע החיים אל הלא נודע?

"היה קצת מפחיד בהתחלה. זה לא דמה לשום דבר שהכרתי. אבל בסופו של דבר זאת תחושה מדהימה. את התחושה הזאת אני יכולה לדמות למי שמסיים ריצת מרתון מפרכת ומתמכר למנוחה ולרפיון של הגוף והנפש אחרי המאמץ המטורף".

ובאמת מיכל ינאי ההיפראקטיבית שעובדת נונסטופ מימי "קצפת" הרשתה לעצמה לנוח רגל על רגל?

"לגמרי. מה שבדיעבד הוביל לרווח גדול, כי פשוט התחילו לקרות לי דברים טובים".

כמו זה שהתגרשת?

"גם כמו זה שהתגרשתי", היא צוחקת, "אבל לא לזה התכוונתי. למדתי ליהנות מהחיים. להעריך כל רגע. למדתי אותי. אם להיות רגע פולנייה, אפשר להגיד שזה היה סוג של סדר פסח ענקי. ובינינו, כמה הזדמנויות יש לנו בחיים באמת לעשות סדר עצמי כזה?"

"הקצבתי לעצמי חודשיים למצוא תפקיד ראשון" מיכל ינאי (צילום: עדי אורני)

סדר הפסח שעליו מדברת ינאי התבטא בעיקר בארגון סדר עדיפויות מחודש לחייה. היא התחברה מחדש ליהדות ולישראליות שלה ובילתה זמן איכות עם נעה תשבי, אקי אבני וחברים נוספים בלשכנע יהודים מקומיים לבזבז את הכסף שלהם על חופשה בתל אביב במקום בסן טרופה.

אחרי ששקע אבק ענן הגירושין והשגרה חלחלה לחייה, היא מצאה את עצמה בגיל 32 ("גיל שבו נשים בלוס אנג'לס כבר נחשבות חצי מתות") יושבת בבית שקנתה ומפנימה שזהו, היא לגמרי לבד. "בהתחלה היו כמה שבועות של הלם, של אני לבד למרות החברים שמסביב. ולא, אי אפשר לקפוץ בצהריים להורים וגם לא בערב. ומה אני בכלל רוצה ולאן כל זה הולך? מצאתי את עצמי במקום שאף אחד לא מכיר אותי", היא נזכרת בימים שאחרי הגירושין, שגרמו לה להזיז את עצמה לאתגרים חדשים. "הייתי צריכה לפתוח במלחמת קיום, מה שהפך לאחת התקופות המדהימות של חיי".

מה היה מדהים בתקופה שאחרי הגירושין?

"גיליתי שהסרתי מעצמי את הצורך לעשות וי על מה שכולם עושים, ושלמרות שזה מאוד נחמד לדפוק חשבון לכל העולם, בסופו של דבר זאת אני שהולכת לישון עם עצמי בלילה ואני אוכלת את מה שאני מבשלת. הבנתי שחשוב שהמצרכים שלי יהיו טובים כי קלקולי קיבה היו לי מספיק. קיבלתי ראייה אחרת על החיים. החלטתי שאני רוצה לנסות לשחק שם. הלכתי לפגוש סוכן שחקנים והבאתי ספר שלם שהכנתי עם צילומים, כתבות עליי ודי.וי.די שמסכמים 20 שנות עבודה. הוא הסתכל על הכל ואמר לי 'זה שום דבר'. אמרתי לו 'איך אתה יכול להגיד דברים כאלה? זה 20 שנות עבודה'. אז הוא השיב לי: 'מה אני יכול לעשות עם זה?'. שם, הם ישר מתרגמים כל דבר לכסף".

אני הייתי חוזר מפגישה כזו ויורה לעצמי בראש.

"היה לי מאוד קשה אחרי הפגישה הזו. ישבתי באוטו ובכיתי. ואז החלטתי שאני לא מוותרת. שאני נלחמת. אחרי הכל, איך אפשר לזלזל במה שעשיתי בישראל? בית ספר למשחק, חמישה סרטי קולנוע, יותר מעשר הצגות תיאטרון, מאות שעות מסך של משחק והנחיה נחשבות כלום?".

אולי פעם אחת מישהו יפרש לי מה האובססיה של הישראלים להקריב את מיטב שנותיהם וכספיהם כדי לקבל אולי תפקיד קטן בהוליווד?

"זה כמו ששף מצטיין יטוס לפריז לנסות לבשל שם ולראות איך זה במטבח הכי מפורסם בעולם. אל.איי זה המרכז הכי חשוב לאמנות ומשחק. איך אפשר לא לרצות לטעום מזה?".

אז החלטת שאם את כבר שם את רוצה לטעום מהגורמה ההוליוודי, מצאת סוכן ורצת לאודישנים.

"רגע, אתה ממהר. לקחו לי ארבעה חודשים רק למצוא סוכן. זה פשוט מטורף שם. 97 אחוז מהתפקידים שם הם לאמריקאים, והאחוזים הקטנים שנשארים זה תפקידים לספרדים, אוסטרלים, צרפתים ואנגלים. מבחינתם, אין להם מה לעשות איתי. אני ישראלית".

אבל תמיד יש איזה אחוזון של סיכוי שאולי צריכים תפקיד של ישראלית, כמו שקרה למיטל דוהן ב"העשב של השכן".

"נכון. אבל שוב, מדובר באחוזון קטן".

ותמיד יש סיכוי שספילברג יחליט לעשות את "רשימת שינדלר 2".

"ואז אני שמנה מדי, או נראית גרמנייה מדי, או בלונדינית מדי בשביל זה. המתחם של מה שישראלית יכולה לעשות שם הוא מאוד קטן, ובנוסף צריכים להילחם על זה מול מאות שחקניות אחרות. פעם הגעתי לאודישן וראיתי 50 נשים שנראות בדיוק כמוני. זה היה נראה כמו ניסוי של היטלר. עשיתי אחורה פנה מההלם. התחושה שלי היתה כמו נכה בכיסא גלגלים שמנסה לשחק כדורסל ב-NBA".

נכנסת לחרדות?

"היו רגעי באסה, אבל זה לא היה חיים ומוות. מי שמגיע לשם בדרך כלל מבחינתו זה הכל או כלום, ואם הוא לא מצליח אז מבחינתו הוא אפס. לא הייתי במקום הזה. עשיתי כבר מלא דברים בארץ. אמרתי 'יצליח אחלה, לא יצליח גם אחלה'. באתי קולית ונונשלנטית לפגישות, ולא הרגישו שאני נואשת או מלקקת להם. אני חושבת שזה מה שהגניב אותם".

ומתי קרתה התפנית בטלנובלה הפרטית שעברת?

"ביום שהחלטתי שאני מנסה לשחק שם, הקצבתי לעצמי חצי שנה של ניסיונות. יום לפני פקיעת האולטימטום התקשר אליי סוכן ואמר לי 'גמרתי לראות את הדי.וי.די שלך. את יכולה לבוא ביום ראשון לחתום אצלי'. זהו. פתאום זה קרה. ואז הקצבתי לעצמי חודשיים למצוא תפקיד ראשון".

נשמע קצת כמו קזינו. מהמרים על הזמן והחסכונות שאוזלים.

"לגמרי. כמו שאתה בקזינו ואתה אומר אני חייב לשים עוד 100 דולר, אני רק אמשכן את הבית, קחו את הילדים, בסיבוב הבא זה חייב לצאת. זה קצת בעיניי אותו הדבר לגבי המקצוע שלי. אתה אומר לעצמך 'באודישן הבא, זה חייב לקרות'".

וזה קרה. ההימור של ינאי ואורח החיים הסגפני יחסית שקבעה לעצמה ("כשחיים שם בלי הכנסה קבועה, ארוחות גורמה ב־300 דולר יורדות מהפרק") השתלמו לה. אחרי תקופה קצרה של אודישנים הזויים לתפקידי רקדניות רוסיות, לימודי אנגלית בבית ספר למבוגרים ("הייתי בכיתה עם מלא פרסיות זקנות") וטונה של שיעורים פרטיים במבטא אמריקאי, זה קרה. היא נבחנה לתפקיד של סטודנטית לקרימינולוגיה בסרט "88 דקות" בכיכובו של אל פצ'ינו. הסרט המדובר אמור לצאת למסכים בקרוב, ולא, אין טעם לחפש את ינאי. היא נעלמה בעריכה. למרות ששחקן אחר היה קורע את הבגדים לאות אבל, ינאי מסתפקת בחוויה עצמה.

"'88 דקות' היה מבחינתי בית הספר למשחק הכי טוב שהיה לי בחיים", היא נזכרת בערגה בימים שניצלה כל רגע כדי להסתכל על עבודתו של פצ'ינו, שמשחק מרצה לקרימינולוגיה שרוצח סדרתי מאיים לחסלו תוך 88 דקות.

אז אחרי חודש שמצאת סוכן. היה לך אודישן טוב?

"לא ממש. הגעתי לאודישן, ולפניי עמדה קארי ראסל, ששיחקה ב'פליסטי' והשתתפה בסרט 'משימה בלתי אפשרית' עם טום קרוז, וישר אמרתי לעצמי 'אלוהים, מה אני עושה פה'. הרגשתי כמו אפס. עמדתי שם כמו ילדה קטנה בעמדה של מעריצה. היה אודישן לא רע, אבל גם לא טוב. התרגשתי מאוד, ואין מה לעשות, השליטה שלי בשפה היא לא כמו של המקומיות. מספיק שבאודישן מישהו אומר לך משהו לא צפוי, וישר יוצאים מפוקוס. הלכתי הביתה בידיעה שלא עברתי. התפנית קרתה כעבור יומיים, כשלטי גרובמן, אחת המפיקות של הסרט, התקשרה ואמרה שהיא אוכלת צהריים עם הבמאי, ג'ון אבנט שביים את 'עגבניות מטוגנות ירוקות', ושאלה אם אני רוצה להצטרף".

תני לי לנחש. אמרת כן.

"ברור. הגעתי ואמרתי לבמאי 'היי, קוראים לי מיכל ינאי, אני מישראל, עשיתי אצל המלהקת שלך אודישן לפני יומיים ולא היה כל כך טוב, האם אפשר בבקשה לעשות אותו שוב?', והוא אמר 'תוך שעה תהיי במשרד שלי'".

אמיץ מצידך. תמיד היית כזו?

"בתור ילדה הייתי כזאת, אחר כך זה עבר לי, ואל.איי הוציאה את זה ממני מחדש. בסופו של דבר כולם בני אדם. דווקא שם הם אוהבים את החוצפה הישראלית, וזה השתלם לי. עברתי את האודישן. כשהגענו לסט הוא הציג אותי בפני פאצ'ינו כשחקנית עם התפקיד הכי קטן והניסיון הכי גדול".

בקיצור, פתחת שמפניה?

"בעיקר צרחתי מאושר. נסעתי לקנדה לסט, פתחתי את הטקסט וגיליתי שהתפקיד שלי קוצץ מתפקיד חמוד לשורה וחצי. הפכתי לניצבת".

מה שנקרא "מהפך". מבאס נורא.

"החלטתי שאני לא מתבאסת. אמרתי לעצמי 'נתנו לך מלון חמישה כוכבים למשך שלושה שבועות, תיהני מזה'. החלטתי שאני עושה מהחוויה הזאת בית ספר ופשוט ישבתי בסט כל התקופה. אפילו לא יצאתי לשופינג. חשבו שאני אחת מאנשי הצוות. ישבתי במשך שלושה שבועות ליד הבמאי והסתכלתי במוניטור על העבודה של אל פצ'ינו. מבחינתי זה אחד הקורסים הטובים למשחק שהיו לי. זאת פשוטה היתה מתנה".

"ארוחות גורמה ב־300 דולר יורדות מהפרק". ינאי (צילום: עדי אורני)

המתנות הבאות היו סרטים נוספים שעשתה, "Deadly Water" ("סרט שמיועד לערוץ המדע הבדיוני בארצות הברית"), סרט נוסף עם אותו הבמאי, שהזמין אותה לשחק ב"Megasnake" ("סרט על נחש מסוכן שנמצא בקופסה מיליון שנה בשמורה אינדיאנית, ומישהו פותח את הקופסה והנחש אוכל את הכפר. אני משחקת מישהי מהמשמר האזרחי ששומרת על הכפר"), סצינה קטנה בסרט "Til Death" עם ז'אן קלוד ואן דאם, גיחה ל"למצוא את רינטינטין" ("הייתי אחות רחמנייה שמטפלת בפצועי מלחמה") והתפקיד האחרון והמשמעותי ביותר, ברטה בסרט על פי רב המכר העולמי "כשניטשה בכה".

עושה רושם שבחוץ לארץ הפכת להיות קצת פחות בררנית מבארץ. אני לא רואה אותך עושה בארץ תפקיד של רוצחת נחשים, או נרצחת על ידי ואן דאם.

"אין לך מושג כמה אנשים נבחנים שם לתפקיד של גופה. זאת הסיבה אגב שאנחנו רואים בסדרות אמריקאיות אנשים עם תפקידים קטנים ולא מתכווצת לנו הקיבה. אפילו התפקיד הכי קטן מבוצע על ידי מקצוען".

אבל אני לא מדבר על הגודל, אלא על האיכות.

"אני באמת לא חושבת שהסרטים שעשיתי שם היו פשרה. אני לא חושבת שלעבוד עם הבמאי שעשה את 'עגבניות ירוקות מטוגנות' זו פשרה. אני לא חושבת שלשחק את ברטה בעיבוד המרגש שעשו לספר המדהים 'כשניטשה בכה' זו פשרה. אפילו בסרט לערוץ המדע הבדיוני שיחק איתי מייקל שינקס, הכוכב של סדרת הטלוויזיה 'סטארגייט'. פשרה זה להסתפק בבטוח והמוכר בלי לקחת צ'אנס לנסות במגרש של הגדולים".

את נשמעת כמו עליסה בארץ הפלאות.

"ברור. אני עוברות חוויות מטורפות. זה כמו ילד שלוקחים אותו כל הזמן לקנות צעצועים בשוק הכרמל, ואז מטיסים אותו לדיסנילנד". 

• את המשך הכתבה תוכלו לקראו בגיליון "פנאי פלוס" החדש