שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ללקק את האצבעות
    מהציפורים של רג'ינה ספקטור, ההייפ סביב דה נייף, האנכרוניזם של ג'ני לואיס ועד האמנות של ג'ואנה ניוסום - השנה יצא מספר מגונה ממש של אלבומים מעולים בכל ז'אנר מוזיקלי כמעט, אבל גיא חג'ג' לא נותן לזה להפריע לו לסכם את בציר המוזיקה האלטרנטיבית של 2006
    הבעיה בסיכומי שנה היא שהרגע הטוב ביותר לסכם את 2006 יהיה באמצע 2007, אחרי שנספיק להאזין לכל האלבומים שהתפספסו, להפנים את האלבומים שלא מספיקות להם רק חמש האזנות, להירגע מההתלהבות הראשונית של אלבומים שמסנוורים חזק ונכבים מהר, ולראות איזה אמנים ואלבומים מתוך הרשימה הארוכה שהציפה את השנה הזו באמת עומדים במבחן התוצאה, ונשארים באוזניים גם חצי שנה מאוחר יותר. למרבה הצער, סיכום 2006 יעניין אתכם ביוני 2007 כמו ששפעת העופות מעניינת אותנו היום. למרבה השמחה, 2006 הייתה עמוסה כל כך במוזיקה מצוינת, שמדובר בצרות של עשירים. הצרות הן בעיקר של חברות התקליטים, והעשירים הם בעיקר אנחנו, שדאגנו להוריד את רוב המוזיקה שלנו השנה ולא לשלם עבורה. איזה כיף זה האינטרנט הזה. שנסכם?

     

    האלקטרוניקה: The Knife – Silent shout

    אמרו זאת לפניי וצדקו: הפעם ההייפ מוצדק. הרבה מאוד מילים גדולות התקבצו בבלוגיה העולמית סביב The knife בשנתיים האחרונות, כמות מספיקה כדי שכל בר-דעת ידחה אותם כ"הייפ שמייפ". אבל אז הגיע האלבום "Silent shout", סתם לכולנו את הפה והקפיץ אותנו גבוה באוויר. גם שונאי-אלקטרו מושבעים נכנעו לכוחות הכישוף של האח והאחות השבדיים שמערבבים אלקטרו מעוקם, כוח מיני מאגי וצלילים של מערות נטיפים, באסים מתחת לאדמה והרבה הרבה גרוב. האלבום שהרקיד אותי הכי הרבה השנה, והיווה אתגר רציני למערכת הרמקולים שלי (שדיממו קשות, אבל עמדו בו בכבוד). פשוט ללקק את האצבעות. טעמו את "We share our mother's health".

    פרס תנחומים: "Classics" של Ratatat

     

    הרוק: Mogwai – Mr. Beast

    כמעט נכנעתי והענקתי את תואר אלבום הרוק של השנה להקלטות של פי-ג'יי הארווי באולפן הרדיו של ג'ון פיל ז"ל, אבל אז נזכרתי בצלילים שכמו הגיעו ממישור קיום אחר, ובעבעו מתחת לרגליים שלי כל השנה. מוגוואי תמיד נשמעו כאילו הם לא יוצרים מוזיקה מתוך היומיום עצמו אלא צופים בחיים מהצד ומרכיבים מהם ציורים מוזיקליים אקספרסיוניסטיים, פואמות רוק מורכבות שאת האמירה שלהן על המציאות אפשר להרכיב רק בראש של המאזין, אחרי התרכזות ארוכה במשיחות הגיטרה-מכחול וטפטופי הצבע-פסנתר, והתמסרות להתפוצצויות הגיטרות הזוהרות ולעמקים הארוכים והאפלים שנפערים ביניהן. האלבום החדש של מוגוואי הסקוטיים הוא יצירת מופת נוספת של קטעי פוסט-רוק לא קונבנציונליים, שהמאזין יכול לתאר לחבריו רק במטאפורות של אמנות וצבע. כי אין שמות לצלילים האלה, לנופים האלה, וכי ככה הייתה נשמעת "הצעקה" של מונק אם היו מצליחים לתרגם אותה למוזיקה. צפו בקליפ המטריד של "Friend of the night".

    פרס תנחומים: ל-Mew, הכלאה גנטית מוצלחת בין מוגוואי וסיגור רוס, עם האלבום "And the glass handed kites"

     

    ההיפ הופ: Lupe Fiasco – Food & Liquor

    את החידוש של פיאסקו עם ג'יל סקוט ל-"Daydream" כבר ראיתם ב-MTV או זמזמתם בגלגל"צ, אבל מעטים יודעים שמאחורי הסינגל המוצלח הזה מסתתר אלבום ההיפ הופ הכי טוב של השנה, והראפר החדש המוצלח ביותר של השנים האחרונות. כן, גם כאן קאנייה ווסט מעורב, אבל פיאסקו הוא הראפר לו חיכינו: אינטליגנט, מפוכח, שלא כותב על בלינג בלינג ועל כמה הזין שלו גדול, ועדיין מחזיק פלואו של בחור מהשכונה שמראפרפ מאז שיצא מהעריסה ולמד להגיד "ריספקט" לאמא. "Kick push" שלו, הרומן האמריקאי הגדול של הסקייטרים, הוא שיר ההיפ הופ המוצלח של השנה, עליו מועמד פיאסקו (בצדק, לשם שינוי) לשני פרסי גראמי, ועוד פרס גראמי לאלבום ההיפ-הופ של השנה על האלבום האינטליגנטי והגרובי ביותר שיצא השנה. וזה תואר שלא קל לזכות בו בשנה בה יצא גם אלבום חדש של The roots.

     

    האמריקנה: Jenny Lewis – Rabbit fur coat

    ג'ני לואיס, הסולנית של Rilo Kiley, הוציאה השנה אלבום שכולו אנכרוניזם, ויצא לה הדבר הכי על-זמני ביבשת האמריקנה. הרי למי יש סבלנות להקשיב, בשנת 2006 המתקדמת, לזמרת סטייל דולי פרטון ששרה שירי גוספל-קאנטרי על זעם האלוהים, על אהבה ועל התלבטויות חילוניות-דתיות? לי יש סבלנות, כשהאלבום הוא אחד האלבומים הכי יפים וכובשי-לב ששמעתי מזה עשור. לואיס, כותבת שירים נפלאה, מגישה את השירים בכנות ואינטימיות, ואני מאמין לכל מילה שהיא שרה, גם כשברייט אייז מייבב ברקע. הורידו את "Melt your heart" ותראו איך לבכם אכן נמס אחרי שלוש האזנות בלבד (קובץ mp3 חוקי להורדה).

    פרס תנחומים: האלבום היפהפה "Post-war" של M. Ward


    ג'ני לואיס. אחד האלבומים הכי יפים מזה עשור

     

    ההונאה: The hold steady – Boys and girls in America

    ככל שהולך ועולה כוחו של האינטרנט, על בלוגיו ופורומיו ומגזיניו העצמאיים, כך מתרבים ההייפים סביב אמנים חדשים. כל כך קל ליצור בימינו הייפ, כל מה שאתה צריך הוא כמה בלוגרים ועיתונאי מוזיקה מכובדים שיתנו מילה טובה וכולם כבר מדברים על הדבר הטוב הבא. גם השנה טבענו בהייפ, ואף על פי שחלקו הגדול היה מוצדק (דה נייף, ארקטיק מאנקיז, ג'ואנה ניוסם), יש הייפ אחד שהתפוצץ כמו פרשת הימורים בטוטו: ההולד סטדי. להקת הרוק האמריקאית הזו מככבת השנה בכל סיכום שנה כמעט, אבל האלבום שלהם אנכרוניסטי, בנאלי ונשמע כמו אותו אלבום הרוק עם אותם הריפים של הגיטרה שאנחנו שומעים בכל מקום מאז סוף האייטיז. גם הטקסטים המחוכמים שלו לא יעזרו לו, מדובר באלבום רוק מהסוג המפהיק והמבאס ביותר. צפו בקליפ המשעשע של "Chips Ahoy" והיזהרו לא לבלוע זבובים.

     

    היורשת: Emily Haines

    טורי איימוס. פיונה אפל. לורה וירס. איימי מאן. ג'ני לואיס. שריל קרואו. כפרה עליהן, שלא יאונה להן כל רע. אבל אם בתפנית מרה (ומשעשעת, תודו) של הגורל יתהפך האוטובוס המפואר שיוביל את כולן לפסטיבל הסינגר-סונגרייטריות הגדולות של העשור האחרון, הן יכולות לנוח על משכבן ההיפותטי בשלום. אמילי היינס כאן, והיא ממשיכה את מורשתן בצורה שתביא להן גאווה בעולם הזה ובבא. "Knives don't have your back", אלבום הבכורה של הסולנית הצנומה והנערית מלהקת Metric הקנדית הוא האלבום הנשי שהכי חבל שפספסתם השנה, מוגש בביטחון של יוצרת מנוסה שמוכנה להראות גם את הקלידים הסדוקים של הפסנתר ושל נשמתה. "Doctor blind" יוכיח בהאזנה אחת שטורי איימוס יכולה לפרוש בשקט וללכת להניק חזירים כמו שהיא אוהבת.

    פרס תנחומים: רג'ינה ספקטור

     

    די, זה כואב, תמשיכי: Lisa Germano – In the maybe world

    אף שנה בחיי אדם אינה שלמה בלי משברים, קשיים ודמעות. הרגעים האלה דורשים פסקול משלהם, שונה בתכלית מהמוזיקה שמתנגנת בבית בשאר ימות השגרה, מעין גטו מוזיקלי שיתחום את הדמעות והכאב בבועה מוזיקלית משלהם, שנוכל להניח אחר כך בצד עד רגע השבירה הבא. ליסה ג'רמנו יוצרת על הפסנתר והכינור שלה בועות כאלה, של שירים אישיים קטנטנים, יפים עד כאב ומכאיבים עד התפעמות, כבר 15 שנה. האלבום החדש שלה הוא מינורי, מכושף וחשוף עד העצב. לא משהו יוצא דופן בדיסקוגרפיה המרהיבה של ג'רמנו, אבל בהחלט בולט מעל שאר האלבומים-לרגעי-שבר, אפילו בשנה מוזיקלית עשירה כמו השנה. בידקו זאת עם "Too much space" (קובץ mp3 חוקי להורדה).

     

    הנשמה: Amy Winehouse

    הנשמאמי המוחלטת של המוזיקה השנה היא בחורינה די בהירה, בת 23 מאנפילד, אנגליה, עם קול שחור ומספיק חוצפה כדי שתחשבו שהיא באמת איימי מהבלוק, או איך שלא קוראים בבריטניה ל"שכונה". איימי ויינהאוס הוציאה לפני 3 שנים את אלבום הבכורה המעולה שלה "Frank" וכבשה לא מעט אוזניים סקרניות עם מיקס מוצלח של קול וסול שחורים, עמוסי השפעות היפ-הופ וג'אז וטקסטים חצופים וישירים. הפעם היא לוקחת את עצמה ואת הסול הבריטי צעד אחד קדימה עם המפיק המוערך מארק רונסון ומוציאה את אלבום הסול של השנה, "Back to black". מספיק לשמוע את הסינגל הראשון, "Rehab", כדי להבין ש"קרייזי" של נארלס בארקלי הוא רק השיר השני הכי ממכר של השנה.

     

    הקליפ: Regina Spektor – Samson

    אוח, הדברים שאפשר לעשות מדפים שטוחים מעץ מעובד. לכתוב עליהם שירה, למשל, או לקפל אותם כך שיקימו לתחייה עולם שלם. עזבו לרגע את העובדה שמדובר גם באחד השירים הכי יפים שיצאו השנה מהפסנתר לאוזניים, ובאחת הזמרות היפות ביותר שמנגנות כיום, קליפ האנימציה ל-"Samson" של רג'ינה ספקטור הוא מופע בלט מרהיב של מגזרות נייר ואוריגמי שגורם לפה להיפער, לעיניים להתרחב וללב להתכווץ מרוב יופי. הו רג'ינה, תעשי לי ברבור.

    פרס תנחומים: The Arctic monkeys – The view from the afternoon

     


    רג'ינה ספקטור. הלב מתכווץ מרוב יופי

     

    אלבום השנה המוחלט בהחלט: Joanna Newsom – Ys

    השנה יצא מספר מגונה ממש של אלבומים מעולים, ברוק, בהיפ-הופ, באלקטרוניקה, במטאל, בפולק, בקאנטרי, בכל תחום כמעט. אבל אף אלבום, מוצלח ככל שיהיה, לא היה מושלם כמו Ys (מבטאים: אִיס), אלבומה השני בלבד של האמריקנית הצעירה ג'ואנה ניוסם. אלבומה הראשון מ-2004 היה חלק מגל הפריק-פולק ששטף אותנו יחד עם דבנדרה בנהארט, קוקורוזי וחברים, והכיל שירי פופ קצרים וחורקניים שהיו מקסימים ועוכרי שלווה בו בזמן. כבר אז התחלקו המאזינים לאלה שנשבו בקסם קולה הצייצני ופריטות הנבל הקסומות שלה, ואלה ששמעו בשיריה בעיקר חריקות ציפורניים על לוח.

    האלבום החדש של ניוסם מכיל חמישה שירים בלבד ונמשך קרוב לשעה שלמה. מי שציפה לשמוע עוד ציוצים חמודים וקוריוזים עקמומיים יגלה כאן יוצרת שהתבגרה בכל צורת הבעה: הלחנים העשירים והמורכבים מרימים את הכתיבה המבריקה והמפעימה של ניוסם לרמת אמנות גבוהה ממש. זה לא פופ, זה גם לא פולק. זו אמנות מזוככת, נשגבת. הקול של ניוסם הפך מגימיק לכלי הנשק הכי חזק שלה: היא למדה לאלף אותו, לשלוט בו ולהלך עלינו קסם בעזרתו, כשהיא מדלגת בשירים בני 12 דקות בין קול דמוי ביורק לקול דמוי טורי איימוס, ומצליחה להישמע תמיד כמו ג'ואנה ניוסם בלבד. הנבל הייחודי שלה עדיין מוביל את השירים, אבל עיבודי התזמורת של ואן דייק פארקס האגדי (שעבד עם הביץ' בויז, בין השאר) הם העיבודים הכי יפים שתשמעו בשנות האלפיים. אלבום מושלם, מפעים, אפי בהיקפו ובשאפתנותו, שמביא דמעות של השתאות ופליאה לעיניים בכל האזנה. מבקרי מוזיקה אמורים לתת תמיד גם את הצד השני, לנתח ולפלח, אבל פעם בכמה שנים, במקרים הנדירים האלה, אנחנו פוגשים אלבום שהדבר היחיד שנותר לומר עליו הוא: אלבום מושלם. רוצו לשמוע, השבוע הוא יוצא לחנויות בארץ.

     

    היו שלום: Grandaddy, Beta Band, The Delgados, Sleater-Kinney, ג'יימס בראון, סיד בארט, ארתור לי. זה היה חתיכת מסע בלתי נשכח, עם כל אחד ואחד מכם, להקות שהתפרקו ואמנים שעברו לעולם שכולו פ'אנק. הדיסקים שלכם ימשיכו להסתובב, גם בלעדיכם. Thank you for the music. ~מוחה דמעה~

     

    תוהים לאן נעלמו TV on the radio, למה המבקר המטומטם התעלם ממסטודון ואיך אפשר לסכם את השנה בלי Muse החדש? "אחד שמבין" רוצה להבהיר לי שאני לא מבין כלום? הכו בטוקבקים, סכמו את השנה האלטרנטיבית שלכם כמו שבאמת צריך!

     

    • לבלוג "הפרעת קשב"

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ללקק את האצבעות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת אלבום
    ג'ואנה ניוסם. אמנות גבוהה
    עטיפת אלבום
    עטיפת אלבום
    "Mr. Beast" של Mogwai. פואמות רוק מורכבות
    עטיפת אלבום
    7 לילות
    מומלצים