האיש שיודע לשתוק

כששחקן נותן ריאיון אישי ומפורט כזה, מעניין לבדוק במה הוא דומה ובמה הוא שונה מהדמות שעשתה אותו, ובמקרה הזה - האם ג'יימס גנדולפיני וטוני סופרנו חד הם. לפי הביקור שלו ב"סטודיו למשחק" ניתן לומר שההבדלים ביניהם חמקמקים. שפת הגוף של גנדולפיני הרבה יותר מהוססת ועצורה משל טוני סופרנו, אבל שפת הדיבור שלהם שלהם כמעט זהה. מוטוריקת העפעפיים שלו מבוישת לעומת המבטים הקודחים של טוני, אבל שניהם צופים נלהבים של "הסנדק".

השאלות שנורו לעברו ניסו להדגיש את העובדה שגנדולפיני הוא לא רק טוני סופרנו. הוא שחקן תיאטרון ששיחק גם בקולנוע (ב"מקסיקני" עם ג'וליה רוברטס ובראד פיט למשל). המבקר הנודע רוברט איברט השווה אותו לגדולי השחקנים של המאה הקודמת, בעקבות יכולות המשחק הנדירות שלו. אבל קווי הדמיון מיטשטשים שוב כשמתברר שרוב תפקידיו בקולנוע הם תפקידים של פושעים. כמו כן, לא מפתיע כלל שכילד צפה עשרות פעמים ב"רחובות זועמים" של מרטין סקורסזה בעיקר בגלל ההופעה המחשמלת של רוברט דה נירו בסרט. גנדולפיני ביטא את שמו של דה נירו בהערצה ברורה. כמו התנהלותו שלו, גם הנוכחות של דה נירו עשירה ומסוגננת יותר כשהיא נעזרת בתסריט, ומגומגמת מעט כשהוא ניצב מול מראיין, עירום מדמות.

מעניין היה לצפות מתי המרואיין מוביל את המראיין ולהפך. ניכר היה בגנדולפיני שלא נעימה לו כל החשיפה הזאת. הוא לא הצניע את חוסר הנוחות שחש וטוב שכך, כי הנוקשות הזאת שלו ריסנה מעט את המנחה ג'יימס ליפטון, שמכבד את אורחיו במחמאות מסוכרות מדי בדרך כלל. כאן ממתקי הדיבור שלו הפכו מול מבטיו הנבוכים של גנדולפיני לסתם אבנים צבעוניות, ציוני דרך בשביל של שאלות מעניינות.

מסתבר שג'יימס גנדולפיני ("ג'ים", כפי שמכנה אותו ליפטון) הופיע לראשונה בברודוויי לצידו של אלק בולדווין ב"חשמלית ושמה תשוקה". הוא אוהב לחשוף את ישבנו מול לוריין בראקו ("ד"ר מלפי"), בדרך כלל בימי שישי, כשהצילומים של "הסופרנוס" נמתחים עד השעות הקטנות של הלילה ולפעמים עד בוקר יום שבת. על היחסים עם אידי פאלקו ("כרמלה") לא נשאל וחבל. את הילד שלו הזכיר פעם אחת. הוא השתמש בהומור חריג כשענה בחיוב לשאלה אם היה בעצמו בטיפול פסיכולוגי. נקודה רגישה נוספת נחשפה פתאום כשמאמנת הדיאלוג שלו וחברתו הותיקה דיברה עליו ממקום מושבה בהקהל בעיניים אדומות. מסתבר שהוא עובר איתה על כל פסיק בתסריט. ביחד הם מנתחים את דמותו של טוני ואת מניעיה. בשלב מסוים הוא דיבר על זעם נעורים כבוש וכולם קצת חששו כשסיפר איך פירק אותו (בהרס אולפן). ובכל זאת, כשטוני סופרנו צריך להכות מישהו, ג'יימס גנדולפיני לא ישן בלילה או שותה הרבה מאוד כוסות קפה כדי להיות עצבני מספיק בשביל הסצינה. נראה שיותר משהוא מנסה להבין את הדמות הוא מנסה לעורר אותה, להשקיע את כל כולו בפרצי רגשות, לחיות בעורה.

הרושם שנותר בסוף התוכנית היה של איש שמתאפיין במופנמות שאוצרת ועוצרת. גנדולפיני לא הרבה או נסחף במלים אבל בסופו של דבר מי שמעריץ אותו קיבל בדיוק את מה שציפה לו: קצת פחות מיותר מדי כדי לא להרוס לנו את טוני סופרנו. ותעיד על כך החנופה המדודה והמכובדת שהרעיף עליו ליפטון. גנדולפיני הוא לא סלבריטי אלא שחקן.