שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מפריע לי העצב שמותי יגרום לכולם

    יש לי כל כך הרבה מחשבות ותהיות וזכרונות, ואי אפשר לסדר את הכל ברגע. הכל רוצה לצאת בבת אחת. חודשיים לפני מותו ממחלת הסרטן ב-24.1.2006 כתב משה כהן מכתב לאשתו דנה ולבת ליאור. מכתב פרידה מהחיים

    ברור לי שאני הולך כרגע במסלול מאוד ודאי. מסלול שמוביל לסוף אחד בלבד, כזה שלא ניתן לשנותו גם אם מאוד רוצים – מוות. לכן יש לי רק לקוות ולייחל לפתרונות או נסיונות אחרים שיועילו בהמשך. אני מוכן בכל נפשי ובכל מאודי להתמודדות מחודשת, כמו מתאגרף שנלחם מסיבוב לסיבוב. העניין הוא שהנוקאאוט צריך להיות שלי. למרות הדרך, הסבל וכל מה שנלווה לעצם היותי חולה סרטן, בסופו של דבר מה שחשובה זו התוצאה. לעמוד על הרגליים בסיבוב האחרון ולחכות לספירה שבסופה אוכרז כמנצח.

     

    מציק לי שמותי הוא זה שייחרט בזיכרון, ולא חיי

    אני כותב על מה שקורה עכשיו כי אני באמת לא יודע ממה להתחיל. בליאור, בי, במשפחה או בדנה. אני פשוט אובד עצות, יש לי כל כך הרבה מחשבות ותהיות וזכרונות, ואי אפשר לסדר את הכל ברגע. הכל רוצה לצאת בבת אחת. אם אני רוצה להסתכל בצורה הכי אובייקטיבית, מה שמפריע לי כרגע זה הסבל והעצב שמותי יגרום לכולם. הדמעות, הצער, היגון והאבל הבלתי נגמר עלי. מציק לי שמותי הוא זה שייחרט בזיכרון, ולא חיי. הרי מה שחשוב זה מה שעשיתי והספקתי והשגתי. העובדה שאמנם לא חייתי חיים ארוכים, אך חייתי חיים מלאים, כאלה שבאמת לא הכי רע לי איתם. נהפוך הוא, נהניתי מהכל, גם כשלא היה כלום. פשוט משום שהסיבוב הראשון שלי עם הסרטן לימד אותי להתייחס לרגע כחיים מלאים. ליהנות מהמובן מאליו ולמצות גם את הרגעים הרעים, את מה שכולם רוצים לשכוח אני נהניתי לזכור- כי בשבילי זה פשוט היה לחיות, וזה מספיק. לכן אל תאמרו "כואב הלב, הוא היה צעיר", אלא - "למרות שהיה צעיר הוא נהנה מכל רגע ובכל מצב".

     

    אני יודע שיהיה לכם כל כך קשה. כל כך מאיים להסתגל למצב שאני פשוט כבר לא אהיה. אבל בסופו של דבר, הזמן לטובתכם – יעשה את שלו. אני אמנם לא אהיה פיזית. אבל הלב כן. תמיד יהיה זיכרון כזה או אחר ממני, לפעמים טוב, לפעמים מצחיק, לפעמים עצוב לפעמים גם לא מחמיא וגם לא טוב, אבל זה בסדר. הרי אין אנשים מושלמים, וטוב שכך. אחרת יהיה מה-זה משעמם.

     

    במהרה ככל האפשר המשיכו לחיות ולחוות

    ובכל זה ישנם רגעים כאלה שאני מנתק את עצמי מכם ומנסה לחשוב איך זה כשאני לא אהיה – איך יתנהלו החיים לאחר האבל והזעזוע. כשאני שומע את דנה שואלת את ליאור מה היא רוצה לאכול בערך עשר פעמים, וליאור משיבה לה. אני מקווה שהרגעים האלה, הנינוחות של החיים, יחזרו להיות נחלתכם, ובהקדם האפשרי. או שבת בצהריים אצל הוריי. אני שומע את השיחות או רואה את האירועים וחושב, "עוד מעט זה יהיה בלעדיי" - אך שום תחושה של צער לא מלווה אותי, אלא פשוט תקווה פשוטה שאכן כך יהיה, הנורמליות ו"השעמום" ילוו אתכם. ואני חוזר ואומר, במהרה ככל האפשר המשיכו לחיות ולחוות.

     

    זה בסדר, אל תרגישו בלב אפילו רגש אחד של צער או ייסורי מצפון – אני רוצה שתחיו ותחייכו ותהיו מאושרים ככל האפשר, למרות הקושי, למרות הצער. אל תשכחו שאני עדיין אהיה איתכם עמוק בפנים. מלווה, נוכח ומשתתף בשמחות ובאירועים ובכל מה שיעבור עליכם. תהיו שקטים, רגועים (כל כך קל לדבר ולייעץ – אני מקווה שהדברים האלה יחלחלו ויתפסו ואכן יתגשמו).

     

     

    12 השנים האחרונות היו בונוס ענק בשבילי

    למען האמת, 12 השנים האחרונות היו בונוס ענק בשבילי, הרי הייתי כל כך קרוב לקצה כבר אז. עוד קצת, וגם 12 השנים האלה לא היו. לכן כשהחלמתי הצבתי לעצמי מטרה מאוד פשוטה בחיים: להגיע לגיל 30. קודם כל להיות עד גיל 30. לא וילה לא בית, לא רכוש ולא כסף פשוט להגיע לתחנת הזמן הבאה שלי. ידעתי שהשאיפה הבאה שלי היא להגיע ל-40. נראה שזה כבר לא יקרה. אבל בכל זאת קיבלתי בונוס ענק: הקמתי משפחה, נישאתי לאשה מדהימה ויצרתי יחד איתה ילדה מופלאה.

     

    חוויתי שמחות בחיי וגם עצב, אך לרגע לא אמרתי די, אני רוצה לרדת מהרכבת, נמאס לי. בכל מה שחוויתי תמיד זכרתי: "תהנה תעסיק ותזכור כל רגע. גם את המובן מאליו, גם את הבנאלי – כל רגע הוא עולם ומלואו".

     

    ובאמת, לצערה של אשתי, ואני בהחלט מבין את זה, לא עשינו די. אך מבחינתי להריח את השיער של ליאור, להציק לדנה וכולי, זה תמצית החיים. התפיסה כי השיגרה היא הדבר הנפלא ביותר שאפשר לייחל לו, הרגעים שבהם לא עושים כלום הם-הם הכל.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    משה כהן ז"ל. אל תאמרו "כואב הלב, הוא היה צעיר"
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים