שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ניב קלדרון

    סמכות הורית: מי האישה הזו שהפכתי להיות?

    מקום: חדר האמבטיה. סצנה: התארגנות סוף היום. מנהלים את העניינים: הילדים, כמובן. מנסה לקחת פיקוד: אמא אחת. רגע לפני שינה, בין האדים - אלו שעולים מהאמבטיה ואלו שיוצאים מאמא - שירלי יובל-יאיר מביטה במראה ולא אוהבת את מה שהיא מוצאת שם. סמכות הורית מתחילה בגיל אפס

    "קדימה! עכשיו לאמבטיה וזו פעם אחרונה שאני אומרת את זה... אני סופרת עד שלוש! אני סופרת עד חמש! תשע... עשר! נו, אני ממש מתחילה להתרגז. אתן רוצות שאני אכעס?"

     

    אני מאיימת בהתרגזות וגם מתרגזת. אני מרימה את הקול (ותיכף אני גם אשלח אותן להרשמה). אני סופרת וסופרת, אבל הן לא ממש סופרות אותי. בכלל, הנטייה הזו לספור נצמדה אלי בזמן האחרון, כמו איזה טיק עצבני. במיוחד בערב, סביב ההתארגנות לשינה.

     

    מי זו האישה הזו?

    ואז, אני מרימה לרגע את עיני ורואה את דמותי הנשקפת ממראת חדר האמבטיה, ספוגת האדים. משם ניבטת אלי אישה עייפה, קפוצת גבות ושפתיים. יותר מכל, היא מזכירה לי מורה יגעה שלא משתלטת על הכיתה. אמא'לה! זאת אני!

     

    כן, מגיע השלב הזה בחיי כל הורה - השלב שבו הדיוקן שנשקף אליך מהראי הוא לא בדיוק מה שפנטזת עליו. בעיני רוחך ראית את עצמך במגוון התפקידים המענגים של ההורות: תפקיד ה"חבר", הליצן המשעשע, המפנק, איש השיחה, הכתף לבכות עליה או החיק להתנחם בו. אבל יש אגף שלם של תפקידים שהיינו שמחים לוותר עליהם - כשאנחנו מזכירים לעצמנו שוטר או את רס"ר הבסיס - מגוון תפקידים של משביתי שמחה ששנאנו כל כך בתור ילדים ופתאום אנחנו נדרשים לגלם.

     

    חינוך לגבולות בחודשים הראשונים

    בחודשים הראשונים לחיי התינוק, המלה "לחנך" נשמעת להורים רבים מוגזמת. בשלבים המוקדמים האלה, כשהתינוק תלוי בנו כל כך וכל כולו צרכים לגיטימיים, אנחנו נדרשים לגייס את מירב הסבלנות שלנו ולהזכיר לעצמנו שהוא לא עושה לנו "דווקא". בשלבים האלה אולי קל לנו יותר עם הפועל "להרגיל" במקום "לחנך".

     

    אבל כשחולפים כמה חודשים מתחילה לבצבץ מולנו אישיות דעתנית בתוך בייבי-גרו. והאישיות הזו, למרות שעוד לא למדה לומר לנו "לא", יש לה המון דרכים מתוקות להתווכח ולנהל משא ומתן מול הכללים שאנחנו מנסים ליישם.

     

    אי שם לקראת גיל שנה בהחלט אפשר לפגוש את הניצנים הראשונים של מאבקי הכוח. אנחנו מוצאים את עצמנו נכלמים ומושפלים מול תינוק אסרטיבי העומד במיטתו ומסרב בכל תוקף ללכת לישון, למשל.

     

    אובדי עצות אנחנו מחפשים את השיטה ומתייעצים במומחים, ברופאים, בסבתות. רובם מפזמים לנו את הפזמון הקבוע שכל כולו רשימת "צריכים": צריך טקס שינה, צריך הרגלים קבועים ועקביות.

     

    הורה עם סמכות

    ילדים זקוקים לגבולות, אומרים לנו המומחים. גבולות הם גם הבסיס ל"סמכות הורית", המוגדרת בספרות הפסיכולוגית כיכולת של ההורה לעמוד מול הילד ולהשיג ממנו את מה שהוא רוצה.

     

    הורה שיש לו סמכות הורית אומר רק פעם אחת: "בנות, לאמבטיה" או "קוביית שוקולד אחת בלבד". הורה שיש לו סמכות לא צריך להרים את קולו. ההוראות שלו ניתנות בקול שקט ונינוח. הוא בטח גם לא סופר.

     

    למה בעצם כל כך קשה לנו עם תפקיד המחנך, הדורש ומקפיד על חוקים ועל גבולות? התשובה מורכבת ממגוון סיבות. בין היתר זה אולי בגלל אותה הזדהות פנימית עם הילד שהיינו (רק אתמול...), אולי בגלל הפחד שלנו כהורים שילדינו יאהבו אותנו פחות כאשר אנחנו מפגינים מולם את הצד המחנך והדורש.

     

    ולפעמים אנחנו נמנעים מהצבת גבולות ומאכיפת הרגלים מתוך תשישות. פשוט נמאס מעוד מאבק כוח וויכוח. זה יכול לנבוע גם מאיזה פחד שקביעת גבולות ומגבלות תפגע בהתפתחות הספונטנית והיצירתית של ילדינו, תסרס אותם.

     

    בעבר הרחוק הייתה ההורות מבוססת על היררכיה, על מרחק גדול בין הורים לילדיהם, על נוקשות והפחדה. כתגובת נגד לסגנון ההורות הזה התפתח דגם של הורות מתירנית לחלוטין, שגם הוא הוביל לתוצאות בעייתיות מאד. מחקרים הוכיחו בין היתר שילדים להורים מתירניים מדי, היו דווקא בעלי דימוי עצמי נמוך. ההסבר הוא שילדים זקוקים לדרישות ואתגרים חיצוניים על מנת לפתח אמון בעצמם.

     

    בנחישות וברגישות

    הגישה שפסיכולוגים ומטפלים רבים מצדדים בה כיום היא אם כן הגישה המשלבת: סמכות הורית שיוצרת עבור הילדים מסגרת ומנסה גם לשמור על חופש בתוכה.

     

    זוכרים את מרי פופינס? מצד אחד, המטפלת האגדית שלוקחת את הילדים להרפתקאות מענגות ומטורפות ומצד שני, מחנכת עם לא מעט דרישות, שנוקשת באצבעה והופ, החדר מסודר.

     

    אבל איך אנחנו, האנשים הפשוטים, עושים את זה בלי להשתמש בכוחות העל של מרי פופינס? ומתי מתחילים עם זה? על זה אין לי תשובה. לא לעצמי ובטח שלא לאחרים.

     

    כל אחד מאתנו צריך למצוא את שביל הזהב שבו אנחנו גם מציבים דרישות לילדינו וגם מצליחים לא להיות נודניקים תמידיים שאומרים המון "לא". גם מחנכים אבל גם מהנים ומפנקים. גם קובעים כללים, אבל גם שומרים על גמישות בתוכם.

     

    תהליך הגבולות הפרטי שלי

    בהקשר הזה אני יכולה רק לשרטט את התהליך הפרטי שעברתי. את בתנו הבכורה גררנו אתנו לכל מסיבה אפשרית, בכל שעה ביממה ולא היה לה רגע דל. אחת לכמה ימים, כשחשקה נפשנו בערב שקט בבית לא יכולנו שלא לקטר על כך שב-12 בלילה התינוקת שלנו עוד זוחלת בצהלות ברחבי הסלון.

     

    בתנו האמצעית נהנתה עדין מסגנון פעלתני שכזה, אם כי פחות אינטנסיבי. אבל התינוק השלישי שלנו... זה כבר סיפור אחר לגמרי. שעת שינה קבועה, טקס של אמבטיה ומסג' והופ, למיטה. לוח זמנים מתוקתק וקפדני.

     

    אני, שרק המחשבה על שגרה ועל סדר יום קבוע הייתה גורמת לי לעקצוץ עצבני בכל הגוף, הפכתי למעריצה גדולה של כללים קבועים ושל שיגרה. כן, אני מודה. עם שלושה ילדים התאהבתי עד כלות בשגרה. תנו לי שיגרה טובה בסוף יום ואני מאושרת.

     

    אולי זה גם בגלל שהשגרה הזאת היא מה שמשאיר לי את הזמן הפנוי והיקר לעצמי ולבן זוגי? אבל זה כבר עניין לטור אחר.

     

    שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.

     

    לכתבות הקודמות בסדרה:

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    אישיות דעתנית בבייבי-גרו
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים