סרט משובח, "לא לזוז" מהטלוויזיה
והנה, אתמול בלילה פתחתי ת'טלי בדיוק כשהתחיל "לא לזוז". התגברתי על הפיהוקים כי זכרתי את ההמלצות שלכם ועיניי קרעו את המסך בשארית הלילה.
טימותיאו (סרג'יו קסטליטו מ"המטבח של מרתה", "לך תדע"), רופא מנתח שבתו עברה תאונה קטלנית נזכר במהלך שעות ההמתנה מורטות העצבים ברומן שלו עם פרחה מגניבה שמה איטליה (פנלופה). הרומן בין השניים מתפתח כאשר מכוניתו של טימותיאו מתקלקלת בשכונה מנותקת, סלאמס, שרב ואין מים קרים. רק וודקה. המפגש המקרי בין איטליה לטימותיאו הופך לאלים ומסמן את תחילתה של אהבה מטורפת מתשוקה.
כשהיא הופיעה על המסך לא זיהיתי אותה. שזופה, מאופרת בכבדות כיאה, שיערה מחומצן. פרחה אמיתית ולא אטרקטיבית במיוחד עם התנהגות המונית. פנלופה שיחקה ואני האמנתי לה. לרגע תירצתי את זה בכך שזה בטח סרט מוקדם, לפני ש"התקלקלה". טעיתי.
מדובר בסרט משנת 2004, כלומר אחרי שעשתה את "הכל אודות אמא". העובדה שהצליחה לעשות דמות שונה באופן קיצוני מהנזירה רוסה ב"הכל אודות אמא" ריגשה אותי. יש לה מנעד והיא לא מתביישת להיפטר מההופעה שכבשה לבבות גברים ברחבי העולם
הסרט בויים בידי קסטליטו, עוד שחקן שהחל לביים לא מזמן וזהו סרטו השני. מלבד הזום אין ואאוט המשומשים מדי ובסופו של דבר אינם מעוררים יותר רגש פיוטי כבהתחלה, אין לי טענות! הייתם מאמינים? קסטליטו ביים בכישרון גם את שחקניו וגם את הצלם.
שוטים נהדרים של שכונת העוני בה מתגוררת איטליה לעומת השוטים האווריריים של ביתו המפואר של הרופא. הוא הכניס צבע לעוני (הרצפה והטפטים הצבעוניים בביתה של איטליה) ורוקן אותו מהעושר (לבן ובז' בבית טימותיאו) כאילו לומר שהאושר לא תלוי בעושר וכך גם האהבה.
הניגודיות בין אישתו של טימותיאו לפילגשו מצטלמת היטב: אישתו של טימותיאו לבושה רוב הזמן סולידי - לבן, בז' בהתאמה לבית ואילו איטליה בכל צבעי הקשת. אחת בהירה, השניה שחומה. אחת אליטיסטית וקולה שקט, השניה צורחת, משתוללת ומקללת.
אני אוהבת סרטים מרגשים ויז'ואלית. כשתוכן מתאים נלווה לריגוש הויז'ואלי, הסרט הופך לראוי בעיניי. התסריט של "לא לזוז" הוא לא מבריק, אך מתקשר טוב עם הבימוי ולכן פועל על הצופה כמטה קסם. פנלופה ודמותה הצבעונית, האבודה, המסקרנת הופכים את הסרט לחוויה שלא כדאי לפספס.
