שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    משאיר סימן

    אילן וירצברג כבר הוציא כעשרה אלבומים, ונחשב ליוצר מוכשר ומוערך, אבל נודע פחות ממה שהיה ראוי שיהיה. אולי בגלל זה גם האלבום החדש שלו מכיל רוק רעב וחיפוש תזזיתי

    מהלומת גיטרות פותחת את "בלוז קוסמי", אלבומו החדש של אילן וירצברג, מכריזה בשמו: הנה אני כאן. ובעצם תמיד הייתי.

     

    מאז שנות ה-70 הוא יוצר כאן, משתתף כמלחין וכמעבד בהפקות רוק ופופ איכותיות, ואחר כך כמלחין וכמבצע בזכות עצמו - ב"בציר טוב" משנת 82', שבו הביאו הוא ושמעון גלבץ את יונה וולך, איכותית ונגישה. בהמשך וירצברג כבר כתב לעצמו גם את המילים באלבומיו הרבים, כעשרה במספר (כולל אלבומים אינסטרומנטליים אלקטרוניים, שהופצו רק באינטרנט, ו"זמן הגיטרות" – הקלטה של מופע בשם זה, שגם היא הופצה רק באינטרנט).

     

    ולמרות הרקורד המרשים, וירצברג פחות נודע מהראוי לו. מה עוד שהוא שומר  על קו עקבי וברור, וגם מקפיד להתעדכן ולהתחדש (יש לו אתר מושקע). ב"בלוז קוסמי" וירצברג מנגן ברוב הכלים, מלבד בתופים, ומדובר בכלים בסיסיים – גיטרות, בס וקלידים. בלי תוספות כמו כלי נשיפה ומיתר, שעלולות להיות מתחכמות או מתייפייפות למי שכוונתו רק להרשים. דיוקו ואיכותו הטכנית הגבוהה עלולים להטעות ולהתחזות ל"התברגנות" ולשובע, כשלמעשה ניכר שמדובר ברוק רעב ובחיפוש תזזיתי, שהניסיון המשבח אותו הוא רק בונוס.

     

    וירצברג הלחין וכתב את כל השירים באלבומו, מלבד שניים: "מובן מאליו" העליז במקצבו, שאת מילותיו כתבה נורית גלרון, ו"בעוד שעתיים" החזק – עם המילים הנוירוטיות והקניבליות (הדימויים לקוחים מהשיר) של המשוררת יונה וולך. ישנו פער בין המילים הסבירות - אם כי פשוטות מידי - שכתב, לבין הלחנים, הנגינה והעיבודים המצוינים. הנה אתגר לוירצברג: לצמצם את הפער הזה. באלבום מקיים דיאלוג תמידי בין שירה רכה לגיטרות תקיפות, מוכיחות ולעיתים מכאיבות. וכך נחשפת המורכבות שמשלבת שני צדדים שונים של אותו העניין.

     

    עשרת שירי האלבום, הממזגים מהורהרות ומעשיות, מהווים מסע אישי - חיצוני ופנימי. זה ניכר כבר בשיר הראשון - "בתנועה מפה לשם" ("מתנשפים בצידי הדרך. מזיעים, מטפסים במעלה ההר"). ובשירים הבאים - "רוח חמה" ("רוכבים בחשיכה עד שיגיע היום"), "הדרך לגן עדן" ("אולי זו הדרך שהולכת אל הגיהנום אולי לגן העדן") ועוד. בכך האלבום שומר על אחידות תוכנית, שבה יש זיקה בין השירים באופן שכל שיר מקדם את זה שבא אחריו
     ונשען על קודמו.

     

    אל וירצברג, בעל הקול המחוספס אך הרך, מצטרפת ב"בלוז קוסמי" הזמרת היוצרת, טל וייס. היא מוסיפה לשירים רובד מלאכי, שמייצב אותם, אך גם מערפל אל צללים של יופי. במיוחד זה בולט בשיר "הדרך לגן עדן".

     

    שיר הנושא המרגש, שחותם את האלבום, מוגדר על העטיפה כ"אינסטרומנטלי/ווקאלי". ואכן, מהמנגינה שמשייטת בחלק מהזמן, בביטחון שלא נזקק למילים, בוקעות בסופו של דבר המשאלות של העבר ושל העתיד: "רציתי להיות, רציתי להיות. רציתי – סופר או משורר. אחר כך יותר להיות פול מקרטני, ואחר כך הכי להיות ג'ימי הנדריקס. אבל הזמן עבר או כמעט עבר. המשחק הזה עוד לא נגמר. נשאר עוד קצת זמן להגיע. עוד סימן קטן להשאיר".

     

    "סימן קטן"? השאיפות המושרות של וירצברג צנועות, אך מימושן המצטבר מוכיח שכישרון מתוחזק ברעב יצירתי – מביא גם ללא הצהרות יומרניות אלבומים יפים.

     

    אילן וירצברג (עם טל וייס), "בלוז קוסמי", "אן אם סי"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים