סיפורו של סבא

כשסבא מאיר היה מתחיל לדבר על הַנְס הרצל היה מבטו מתרכך וקולו, שהיה בדרך כלל צרוד ונמוך, היה מצטלל ועולה בטון אחד, שינוי שהיה משווה לו עדינות מפתיעה של חלת שבת. אף שפגישתם הראשונה היתה אכזבה גדולה לסבא, "לא כך שיוויתי לנגדי את בן הרצל," הוא היה אומר בצער, "כל רושם לא עלה מאישיותו, אף ריח רושם, ולו למצער מחליפתו," הוא לא חדל מלהגות בו, שכן "חותם ראשוני זה התחלף במהרה, כשלמדתי להכירו מקרוב והבינותי איזה משא כבד הוא נדרש לשאת."

כשהיה מרגיש שהוא עומד לאבד את הקשבתנו, שכבר איננו מסוגלים להעמיד פנים שאנחנו מאזינים בעניין ולו בשם הנימוס – אם כל רושם לא עלה מאישיותו של המנוח כשעוד היה בחיים, מדוע שנתרשם ממנו שנים אחרי מותו?– היה סבא מסכם את דבריו במשפט מחץ קבוע, שאותו נהנינו לחקות בהיעדרו: "בסיכומו של דבר אני חב להנס הרצל את עובדת הפיכתי לציוני. בזכותו הבינותי בזמן מיהו היטלר, ועזבתי את גרמניה רגע לפני הרגע האחרון. בזכותו אני כאן היום. אני חב לו את חי ולפיכך גם אתם חבים לו את חייכם. זכרו זאת."

כל מי שנקלע לקו הזיכרונות של סבא מאיר כשהיתה נחה עליו הרוח, דבר שקרה לא מעט בשנותיו האחרונות, ידע שנגזר עליו להאזין לתיאורים ארכניים שבהם שובצו שמות ומושגים שכמו נשלפו מספרי הלימוד על תולדות עם ישראל, או ממפת רחובות העיר. דוד וולפסון, ההסתדרות הציונית, ישראל זנגוויל, מקס נורדאו, תוכנית אוגנדה, אלכסנדר מרמורק. סבא היה מגלגל את השמות הללו על לשונו בהנאה גדולה כטועם יין, לחלוטין לא ער לכך שעל החדר נושר ענן אבק.

רק אחרי מותו התחלתי לתפוס את ממדיו האמיתיים של הסיפור שאותו ניסה לספר. לדאבוני, לא נשאר לי עוד את מי לשאול. סבא, ואיתו הסיפור, כבר נחו בחלקת הוותיקים של נהלל, בבית הקברות שעל גבעת תמרת הצופָה על עמק יזרעאל, תחת מצבת שיש פשוטה, שעליה נכתב לפי בקשתו של סבא: "מאיר בירמן, 1994-1904, ציוני נלהב, איש סולל בונה, ממייסדי הארץ."

בשנת מותו של סבא עמדתי על סף השלמת לימודי הקולנוע באוניברסיטה וחיפשתי רעיון לסרט גמר. קיוויתי לביים סרט קצר, שבעזרת השלמות מעטות ותוספת תקציב צנועה אפשר יהיה להרחיב לסרט באורך מלא. כתבתי הרבה באותם ימים: תקצירים לתסריטים שונים, דיאלוגים שנונים, משפטי מחץ, רסיסי מחשבות. התקשיתי להחליט אם אני רוצה לכתוב ולביים סרט קטן, אולי קומדיה עירונית שנונה ואלגנטית בעלת סיכויים מסחריים טובים, או להסתכן ולעסוק בשאלות הגדולות: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חולי החברה, המלחמות. היטלטלתי לכיוונים שונים, שלא הובילו להחלטה משביעת רצון. חשתי משותק. הפחד מפני כישלון היה קטן רק במעט מהפחד מפני הצלחה, ובין שני הפחדים נותר מרווח צר שאל תוכו נדחקתי כדי להעביר את חיי בבינוניות ממארת.

עם תום השבעה נעתרתי לתחינותיה של אמי ונסעתי עם אחותי לפנות את דירתו של סבא, ושם, בין ספרי התנ"ך עם פירוש גורדון, מהדורת 1937 כחולת הכריכה של מפעל "דברי ימי ישראל" מאת הד"ר צבי גרץ עם הערות מדעיות של הד"ר ש.א. קמנצקי, הספר "חזיון הרצל" של פרופ' יוסף פטאי וכל כרכי האנציקלופדיה העברית, צד את עיני תיק עור חום ועליו מדבקה בכתב ידו של סבא: "הנס הרצל".

פתחתי את התיק כלאחר יד והתחלתי לעלעל בניירות שהיו בתוכו. תוך דקות אחדות התרחב לבי. הבנתי שמצאתי את הסיפור שאני מחפש, ושהוא גדול מכל סיפור שיכולתי לבדות מדמיוני. ומיד אחר כך נחמץ לבי על שלא התעניינתי בסיפור יותר כשסבא עוד היה בחיים.

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי כשפתחתי את התיק היה דווקא עיתון, גיליון מ-29 בספטמבר 1930 של השבועון "טיים", שעל השער שלו הופיע דיוקן יפה בשחור-לבן של פוליטיקאי אמריקאי בשם דווייט ויטני מורו. אולי בגלל המשיכה למגזינים בכלל ולמגזינים ישנים בפרט, שלפתי דווקא את העיתון הזה מתוך החבילה, שכללה גם מסמכים ישנים רבים בכתב יד, בהם דפים רבים שנשאו את כתב ידו הנאה של סבא.

לקח לי קצת זמן להבין את הקשר בין העיתון לבין המדבקה שעל התיק. רק אחרי שרפרפתי על פני מאמר שדן במדיניות הנשיא הרברט הובר ביחס לאיסור על מכירת משקאות חריפים, סקירת השיפורים האחרונים בטכנולוגיה החדשנית של מנורות הניאון ודיווח על החלטתו של הדוצ'ה מוסוליני לייבש מאה קילומטר מרובע של אדמת ביצות בסרדיניה כדי ליישב שם 2,000 מהגרים מאיטליה, הבנתי מדוע שמר סבא על העיתון הזה שישים וארבע שנים.

בעמוד שבראשו נכתב "אבני דרך" הופיע הדיווח התמציתי הבא: "מת. הנס הרצל, 40, בנו של הפוליטיקאי הציוני המנוח תיאודור הרצל; בבורדו; ירה בעצמו מיד אחרי הלוויה של אחותו פאולינה, שבארונה, 'בו יש שפע של מקום לשנינו,' הוא ביקש להיקבר. במאמץ שלא להיות רק בנו של אביו הוא נהפך בזה אחר זה לבפטיסט, קתולי ושוב יהודי. לפני שהתאבד כתב: 'מצבי הוא כשל אדם מת. כשאלוהים רוצה להרוס אדם הוא קודם כל הופך אותו למטורף'."

הרגשתי את רקותי פועמות. קראתי את המשפטים הללו חמש או שש פעמים לפני שהבנתי מה בדיוק אני קורא: את התקציר המושלם. הסינופסיס הטוב ביותר שקראתי לדרמה אישית-משפחתית-דתית-תרבותית-היסטורית. חלק מהפרטים לא היו זרים לי, שמעתי אותם מסבא בכל מיני הזדמנויות, אך הוא אף פעם לא סיפר את הסיפור ככה. תמציתי, מזוקק, ממש כמו שמלמדים בשיעורי כתיבת תסריטים.

סבא תמיד עטף את העובדות בהערכות ובפרשנויות וברסיסי זיכרונות לא רלבנטיים או לכל הפחות לא מלהיבים, על תולדות התנועה הציונית, על "קורבנו העצום של הנס", על מקומה של משפחת הרצל בתחיית העם היהודי. העברית המעולה אך המיושנת שבפיו לא עזרה לסיפור לפלס דרך אל תודעתנו קצרת הרוח. ופתאום, דווקא בזכות המגזין האמריקאי הקורקטי, הלא מעורב, בזכות היובש הכמעט לא אנושי, הבנתי במה מדובר, במונחים שברורים לפרח קולנוענים בסוף המאה העשרים: בן מחפש דרך לברוח מצילו הענק של אב עתיר מעשים. כקורבן של ה"מאמץ שלא להיות רק בנו של אביו" – איזה ניסוח נפלא! – הוא מחולל פרובוקציות דרמטיות, אך הן לא מסייעות לו למצוא את מקומו, והוא חש שהוא הולך ומאבד את שפיות דעתו. כשמתחוור לו כי לא הצליח לשמור על אחותו האהובה, הוא חש אחריות למותה ומחליט ליטול את חייו ולהצטרף אליה, לא לפני שהוא מאשים את אלוהים בייסורים שעברו עליו.

מלודרמה ציונית! מצאתי את הסיפור שחיפשתי.